"אין משמעות להצלחה אישית אם היא לא מתורגמת להצלחה קולקטיבית": ריאיון עם פרופ' סלים חאג'-יחיא

פרופ’ סלים חאג'־יחיא, מן הבולטים שבכירורגי הלב והחזה הפלסטינים, נולד בשנת 1967 בעיר טייבה. שמו נקשר בהישגים משמעותיים בתחומי ניתוחי הלב, בית החזה וההשתלות, לצד פעילות מקצועית ואקדמית בארץ ובעולם. את דרכו האקדמית החל דווקא בלימודי משפטים, אך בהמשך פנה לרפואה בטכניון, שם התווה את מסלולו המקצועי עד להתמחות בכירורגיית לב וחזה בתל השומר.

בעבר כיהן כדיקן מייסד וכמנהל בית החולים האוניברסיטאי א־נג'אח בשכם, הקים את המכון הלאומי ללב־ריאה, ושימש כפרופסור באוניברסיטת בריסטול וכמנהל תוכנית השתלות הלב הלאומית של סקוטלנד. כיום הוא מכהן כפרופסור לכירורגיית לב־חזה והשתלות באוניברסיטת גלזגו, ובמקביל משמש כדיקן המייסד של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת חברון וכיועץ בכיר לכירורגיית לב במרכז הרפואי הרצליה. הוא חבר בקולג' המלכותי למנתחים באנגליה ובגלזגו.

בריאיון למגזין "סברה" הוא מתאר את ניסיונו המקצועי וההומניטרי רב־השנים, ואת החוויה של מנתח לב־חזה פלסטיני הפועל בתוך מערכת בריאות ישראלית המאופיינת באי־שוויון מבני. עבורו, כירורגיה היא לא רק מקצוע רפואי, אלא גם כלי לשינוי חברתי, דרך קידום הוראה רפואית והקמת מוסדות בריאות בתוך החברה הפלסטינית בישראל.

ממשפטים לסכין המנתחים

מתי הבנת שתחום הרפואה הוא הייעוד שלך?

נטיתי לעולם הרפואה כבר מנעוריי, אך תנאי הקבלה לסטודנטים הערבים באותן שנים לא היו הוגנים. לימודי הרפואה הוגבלו אז למועמדים מגיל 20 ומעלה, והגבלה זו מנעה מרבים להגשים את חלומם. אבי היה אקדמאי בתחום הקרימינולוגיה, ובהשפעת הסביבה המשפחתית הקרובה התחלתי בלימודי משפטים. זאת הייתה תקופה של חיפוש עצמי. כשהגעתי לגיל 20 פניתי ללימודי רפואה, מתוך תחושה ברורה שזהו ייעודי. 

איך היית מתאר את חוויית העבודה בבתי חולים בישראל כרופא פלסטיני?

כל הזהויות הפוליטיות נשארות מחוץ לחדר הניתוח. המטופל לא שואל מה הלאום של הרופא או דתו, אלא מהי הכשרתו והאם יש בידיו היכולת להציל את חייו. זו המציאות היומיומית שלי. עם זאת, הגזענות מרימה את ראשה מחוץ לחדר הניתוח. היא מתבטאת במינויים, בקידום אקדמי ובסיכוי להגיע לעמדות שבהן מתקבלות החלטות. קיימת העדפה שיטתית וברורה למי ששירתו בצבא, כאילו השירות הצבאי הוא מדד ליכולת רפואית. אפליה זו חוסמת את דרכם של רופאים ערבים רבים ומונעת מהם להתקדם למרות הישגיהם המקצועיים.

הצוותים הערבים הם עמוד השדרה השקוף של מערכת הבריאות הישראלית

טענת לא פעם שמערכת הבריאות הישראלית נחשבת מתקדמת בין היתר בזכות אנשי הצוותים הרפואיים הערבים.

נכון, אך אין זו דעה אישית אלא מציאות הנתמכת בנתונים. הערבים מהווים כמעט רבע מכוח העבודה במערכת הבריאות הישראלית. אנשי הצוותים הרפואיים הערבים מביאים עמם רמה גבוהה של אנושיות, סבלנות וחמלה כלפי המטופלים. לעיתים קרובות מתעלמים מן העובדות הללו, אף שהן עומדות בבסיסו של כל בית חולים מתפקד ומצליח.

ובכל זאת, התרומה הזו כמעט שאינה מתורגמת לשוויון בפועל, והחברה הערבית ממשיכה לסבול מאפליה וממחסור חמור בשירותי בריאות—במיוחד בפריפריה כמו הנגב, שם יקום בית חולים חדש שאתה מעורב בהקמתו.

נכון. אזור הנגב הוא מן האזורים המודרים והמוחלשים ביותר בתחום הבריאות בישראל. הקהילה הבדואית סובלת ממחסור חמור בשירותים רפואיים, ופערים היסטוריים בתשתיות הבריאות מאלצים אלפי חולים לנסוע למרחקים ארוכים כדי לקבל טיפול רפואי בסיסי. ומתוך המציאות הזו נולדה היוזמה. הצלחנו לגייס 13 מיליון דולר, וכעת אנו ממתינים להשלמת האישורים הנדרשים כדי להתחיל בבנייה. אמנם מדובר בבית חולים כירורגי קטן יחסית, אך הוא יספק שירותים חיוניים וינגיש טיפול רפואי לאוכלוסייה המקומית. לצד הפרויקט השקנו גם תוכניות הכשרה מסובסדות במלואן לרופאים בדואים. המטרה היא להכשיר דור של רופאים מקומיים שישרתו את הקהילות שלהם. 

המערכת חשובה מהפרט

התחנה הבינלאומית הבולטת ביותר בקריירה של חאג'-יחיא הייתה בבריטניה. שם עבד בבתי החולים היוקרתיים ברומפטון והארפילד, ולקח חלק בפיתוח תוכניות מתקדמות להשתלות לב וריאות, ולמערכי תרומת איברים. במקביל הרחיב את עיסוקו גם לניהול מוסדות בריאות — שילוב נדיר בין מומחיות כירורגית לבין ראייה מערכתית רחבה. שיאה של תקופה זו הגיע כאשר מונה לפרופסור באוניברסיטאות בריסטול וגלזגו במקביל, ובנוסף זכה במלגה מיוחדת מהמכללה המלכותית למנתחים באנגליה.

הקריירה הבינלאומית שלך מרשימה. מה הוסיפה לך החוויה הזו?

המעבר לבריטניה היה החלטה מכרעת בקריירה שלי. הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי שם היה ההבנה העמוקה של מה שמכונה בניית מוסדות. בבריטניה המערכת חשובה מן הפרט, משום שהיא מתוכננת כך שתוכל לפעול ולהתקיים ביעילות לאורך זמן. העבודה כולה נשענת על פרוטוקולים ברורים, לצד חזון ותכנון לטווח ארוך. לצד זאת ניתנה לי הזדמנות יוצאת דופן למנהיגות כבר בגיל צעיר, כאשר הופקדתי על תפקיד רגיש. המערכת זיהתה שאני מנתח מצטיין, אך גם הבינה שאני זקוק לליווי ניהולי ומנהיגותי. ובהתאם לכך הוצעו לי הכשרות ייעודיות וליווי מקצועי של ממש. תרבות ניהולית כזו עדיין חסרה באזור שלנו.

האם השנים שבהן עבדת בבריטניה שינו אותך גם ברמה האישית?

בהחלט. למדתי שמנהיגות אינה סמכות אלא שירות, ושאין משמעות להצלחה אישית אם היא לא מתורגמת להצלחה קולקטיבית. בבריטניה קיימת הבנה עמוקה שפיתוחו של אדם אחד בתפקיד מנהיגותי עשוי להשפיע על הארגון כולו, ואף על החברה הרחבה. החשיבה האסטרטגית הזו שינתה את האופן שבו אני רואה את תפקידי כרופא וכאדם.

מה דעתך, כמי שפועל ונע בין מערכות הבריאות והאקדמיה בישראל ובפלסטין, על ההשוואות שנעשות בין לימודי הרפואה הפלסטיניים לבין אלה שבישראל?

למרות המחסור במשאבים והיעדר תשתיות בסיסיות, כמו מעבדות אנטומיה, לימודי הרפואה הפלסטיניים אינם נופלים ברמתם האקדמית מאלה שבישראל. ההבדל נעוץ בעיקר בתנאי הלימוד והמציאות הסובבת את הסטודנטים, ולא באיכות ההכשרה או ביכולותיהם. בעוד שרבים מהסטודנטים בישראל מתחילים מנקודת פתיחה נוחה יותר, סטודנטים פלסטינים נאלצים להתמודד עם מציאות לא נורמלית כבר בתחילת דרכם. ובכל זאת, כאשר ניתנת להם הזדמנות ללמוד או לעבוד בחו"ל, הם לא פעם מוכיחים כי הם נמנים עם הבולטים בתחומם—מה שמעיד שהפער טמון בתנאים, ולא ברמה האקדמית.

עזה וקריסת קו ההגנה האחרון

כרופא, איך אתה רואה את מה שקרה בעזה—גם מבחינת פעילות הצוותים הרפואיים שם וגם לנוכח הצהרות של רופאים בישראל שהצדיקו פגיעה בבתי חולים?

מה שעשו הצוותים הרפואיים בעזה חורג בהרבה מהנורמות המוכרות של הרפואה המודרנית. רופאים ואחיות נשארו לצד מטופליהם תחת הפגזות, תוך סיכון חייהם, ברמת מחויבות אנושית ומוסרית נדירה. במקביל, הצהרות שמצדיקות פגיעה בבתי חולים אינן מייצגות את הרפואה או את האתיקה שלה. רופא שמצדיק זאת מאבד את ההבנה הבסיסית למהות המקצוע. הרפואה אינה יכולה להיות תלויה בזהות או בפוליטיקה—ודווקא על הרקע הזה, פעולתם של הרופאים בעזה מדגישה עד כמה היא מחויבת לשמירה על החיים, גם בתנאים הקיצוניים ביותר.

פרויקטים לצמצום פערים גזעניים

לצד הקריירה האקדמית והרפואית שלו, פרופ' חאג'־יחיא מוביל שורה של יוזמות רפואיות בחברה הערבית הפלסטינית בישראל ובגדה המערבית: הקמת בית חולים בנגב, יוזמה לבית חולים לניתוחי יום ושיקום בטייבה שבאזור המשולש, והקמת בית חולים אוניברסיטאי בעיר חברון.

לא רק בנגב. מה הניע אותך להוביל את היוזמה להקמת בית החולים בטייבה?

מה שהניע אותי יותר מכל הייתה ההבנה שהקדמה הרפואית בישראל אינה מתחלקת באופן שוויוני. החברה הערבית סובלת ממחסור בתשתיות רפואיות בסיסיות: חדרי ניתוח, מכשירי דימות מתקדמים ומרכזים רפואיים המתמחים בתחומים שונים. לנוכח המציאות הזאת הרגשתי שיש לי חובה מוסרית לתרגם את הידע שצברתי בבניית מוסדות רפואיים בבריטניה ובפלסטין לטובת החברה הערבית הפלסטינית בישראל. לאחרונה קיבלנו רישיון ייחודי להקמת בית החולים, משום שהחזון היה ברור: לצמצם את הפערים בתחום הבריאות וליצור מודל שיוכל לשמש דוגמה גם למקומות אחרים.

מה המורשת שתרצה להשאיר מאחוריך?

המורשת האמיתית של אדם נמדדת בנתינה שלו. הדבר היקר לי ביותר הוא התפילות והברכות שאני מקבל ממטופליי ומבני משפחותיהם. הייתי רוצה להיזכר כמי שפעל להקמת מוסדות רפואיים והומניטריים ששירתו את החברה, ולא כמי שצבר תארים או תפקידים.