אל פסגת גריזים הקדושה: העליה לרגל השומרונית

בעודם לבושים לבן המסמל טוהר וקדושה, עולים בני העדה השומרונית עם שחר היום השביעי של חג הפסח אל פסגת הר גריזים, מדרום לעיר שכם שבגדה המערבית, לציון יציאת בני ישראל מעבדות לחירות. זהו החג המרכזי של העדה השומרונית, הרואה בעצמה את צאצאיהם האמיתיים של בני ישראל ואת שומרת תורת משה המקורית.

הטקסים נפתחים בעלייה לרגל: כלל בני העדה, צעירים ומבוגרים כאחד, יוצאים מבתיהם לאחר טקסי טהרה — המזכירים במידה רבה את הווּדוּאְ באסלאם — ופונים לבית הכנסת לתפילה הנמשכת כשעתיים, וכוללת כריעה והשתחוויה לעבר פסגת הר גריזים.

לפני עלות השחר שרים השומרונים ביראת כבוד את התפילה ״הר גריזים כל ימי חיינו״. הכוהנים מובילים את העולים לרגל בקריאת מזמורים ותפילות מיוחדות מן התורה בעברית שומרונית, והמסע נע בין שבע תחנות בעלות משמעות היסטורית ודתית: בית רביס, המזוהה עם כוהן שומרוני קדום; אתר שנים־עשר האבנים שהביאו בני ישראל מנהר הירדן עם כניסתם לארץ ועליהן, לפי המסורת, נכתבה התורה; מזבח אדם; מזבח נח; מזבח יצחק; והמקום שבו פנה יעקב אל אלוהים. התחנה השביעית והאחרונה היא אתר מקדשו של משה רבנו בפסגת הר גריזים.

בתום העלייה לרגל ניצבים המשתתפים מול ״הסלע הקדוש״ שבפסגת ההר, נושאים את ידיהם בתפילה ומחדשים את ברית האמונה והנאמנות לאלוהים. ברגע זה מגיע הטקס לשיאו: על פי אמונת השומרונים, הר גריזים הוא ״שער השמים״ — המקום שממנו יורדת הברכה על המאמינים.

בית אלוהים האמיתי ושער השמיים

״סברה״ התלווה אל טקס העלייה לרגל השומרוני יחד עם הקהילה השומרונית הפלסטינית, ונפגש עם הכוהן חוסני השומרוני, מתוך רצון להכיר לקוראים חלק מן העם הפלסטיני שכמעט ואינו זוכה לנראות בשיח המקומי, ולחשוף את הטקסים העתיקים והייחודיים של העדה. 

השומרונים עולים לפסגת הר גריזים מתוך אמונה כי זהו המקום שבחר בו אלוהים, כפי שנכתב בתורה. הם מאמינים שרידי המזבח שבנה יהושע בן נון נמצאים על הר גריזים, וכי על פי המסורת השומרונית, באותו מקום התרחשה גם עקידת יצחק. חג הפסח הוא החג המרכזי והקדוש ביותר עבור העדה, משום שהוא מציין את יציאת בני ישראל ממצרים ואת המעבר מעבדות לחירות. לצד זאת, הם מציינים גם את חג השבועות, חמישים ימים לאחר הפסח, ואת חג הסוכות, המסמל את נדודי בני ישראל במדבר סיני.

תפילות השומרונים נערכות גם באתר הארכיאולוגי ״גבעת העולם״ שבהר גריזים — אתר המבטא את גאוותם בזהותם כתושבי שכם, וממחיש את היחס לעדה השומרונית כחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי וההיסטורי של העיר. חרף תהפוכות הזמן, הצליחה העדה לשמר את קיומה, אמונתה ומסורותיה לאורך אלפי שנים.

שבעה ימים לפני העלייה לרגל לפסגת הר גריזים, מתכנסת העדה השומרונית כולה — גברים ונשים, מבוגרים וילדים — בכיכר הקורבנות המיועדת לטקס זבח הפסח. זהו אחד הרגעים המרכזיים והטעונים ביותר בלוח השנה השומרוני: טקס שחיטת הקורבנות, הנערך כאות תודה לאלוהים על הצלת בני ישראל מפרעה ומעבדות מצרים.

בני הקהילה מצטופפים סביב בורות האבן המיועדים לשחיטה, שם מוקרבים 77 כבשים — כמספר המשפחות השומרוניות החיות כיום בשכם ובחולון, קהילה המונה כ־900 נפשות בלבד. התפילות והמזמורים בעברית שומרונית עתיקה ממלאים את ההר, בעוד הכוהנים מובילים את הטקס ובראשם הכוהן הגדול, עבדאללה וואסף השומרוני (92). בשיא המעמד עולה הכוהן הגדול אל מקום מוגבה וקורא פסוקים מן התורה המצווים על שחיטת הקורבן והעלאתו.

רגע השחיטה עצמו מתרחש בתיאום מלא: עשרות הכבשים נשחטים בו־זמנית ובמכה אחת, מתוך הקפדה שהחיה לא תסבול. עם רדת החשכה מתחילים בני העדה במלאכת המלחת הכבשים וניקויים, ובהמשך בהכנסתם לתנורי אבן מיוחדים שנחפרו באדמה מבעוד מועד. הבשר נצלה במשך שעות ונאכל מאוחר יותר בלילה כחלק מן הפולחן, בעוד שאריות הקורבן נשרפות כליל לפני עלות השחר, בהתאם לציווי המקראי.

לפי ההלכה השומרונית, זבח הפסח יכול להתקיים אך ורק על הר גריזים — המקום שלדבריהם נבחר בידי אלוהים מאז כניסת בני ישראל לארץ הקודש — ואין לקיימו בשום מקום אחר. ההלכה גם מחייבת שכל משפחה תקריב כבש זכר, בריא וללא מום, אם כי היא מתירה לקרובי משפחה או לשכנים לחלוק יחד קורבן אחד כאשר אין באפשרותם לעשות זאת לבדם.

בשיחה עם ״סברה״ אמר מנהל מכון המחקר השומרוני, ח׳דר עאדל השומרוני, כי יום זבח הפסח נחשב ליום החירות והעצמאות של העדה השומרונית — היום היחיד בשנה שבו מתכנסת הקהילה כולה, כוהנים ובני העדה יחד, כדי לקיים את פולחן הקרבת הקורבנות במשותף.

לדבריו, טקסי ההקרבה נערכים ביום הארבעה־עשר של החודש הראשון לפי הלוח העברי־השומרוני, ובהתאם למסורת, כל קורבן שאינו עומד בדרישות ההלכה נפסל ומורחק מיד מן הטקס. במשך שעות מהדהדים בהר קולות התפילה והמזמורים העתיקים, עד שלבסוף מוצאים הכבשים הצלויים מן התנורים התת־קרקעיים לאחר כשלוש שעות של צלייה.

אז מתכנסת העדה לאכילת הקורבן במהירות, כפי שמורה המסורת, לצד מצות ומרורים — זכר למרירות חייהם של בני ישראל עם יציאתם ממצרים ולמסע החירות שהחל במדבר.

השומרים הנאמנים

הכוהן חוסני — חבר המועצה הלאומית הפלסטינית והמועצה המרכזית הפלסטינית — רואה בעלייה לרגל להר גריזים מסר פוליטי ורוחני גם יחד: הוכחה לכך שהשומרונים הם, לדבריו, ״פלסטינים בני הדת הישראלית הקדומה״, שאינם זקוקים לירושלים כדי לבסס את קדושת אמונתם. המקום הקדוש שלהם נמצא כאן, בשכם, על הר גריזים — בלב המרחב הפלסטיני שבו, לדבריו, מתקיימים טקסיהם הדתיים ושאליו מגיעים גם פלסטינים המשתתפים בחגיגותיהם ונפגשים עם הנהגת העדה.

בתוך האווירה הטקסית הופיע גם הכוהן יוסף צדקה בגלימתו הירוקה המסורתית, ובקול רם ובמקצב מהפנט ביצע מזמור דתי בעברית שומרונית עתיקה. עבור המשתתפים, היה זה רגע שסימל את החיבור העמוק של הקהילה למסורותיה העתיקות ואת הזיקה הבלתי נפרדת שלה לשכם ולהר הקדוש.

השומרונים מייחסים את עצמם לשלושה משבטי בני ישראל — לוי, מנשה ואפרים — ומדגישים כי שבטים אלו נותרו, לשיטתם, ״טהורים״, בעוד יתר השבטים נטמעו לאורך הדורות בעמים ובדתות אחרות. בני העדה דוחים את ההגדרה ״יהודים״ ורואים ביהדות פיצול מן הדת הישראלית המקורית.

שורש המחלוקת, מבחינתם, טמון בנוסח התורה ובמקום שנבחר לעבודת האל. השומרונים טוענים כי נוסח התורה שבידיהם שונה מן הנוסח היהודי, בעיקר בכל הנוגע למעמדו המרכזי של הר גריזים כמקום הקדוש הנבחר — ולא ירושלים. משום כך, בעוד יהודים פונים בתפילתם לירושלים, השומרונים פונים להר גריזים, שלפי אמונתם הוא המקום היחיד שבחר בו אלוהים לפולחן. בנוסף, אמונתם מתבססת על חמשת חומשי התורה בלבד, ללא קבלת ספרי הנביאים והכתובים.

קדושת האדם מקדושת גריזים

קדושת האדם באמונה השומרונית נובעת מקדושתו של הר גריזים — ההר שאליו מופנות התפילות, מרכז הרוח, ולדברי בני העדה גם המקום שבו מתחיל הסיפור האנושי ומסתיים. קדושתו של ההר, מבחינת השומרונים, אינה נובעת רק מן הפולחן המתקיים עליו, אלא מעצם היותו אתר הבריאה הראשון: לפי אמונתם, אדם הראשון נברא מאדמת הר גריזים.

הר גריזים נחשב לאחד מחמשת עמודי התווך של הדת השומרונית, לצד האמונה באל אחד, נבואת משה, קדושת ההלכה והאמונה בגמול ובעולם הבא. במשך מאות שנים עלו השומרונים לרגל להר באופן רציף, עד הפילוג שהתרחש, לדבריהם, כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש בירושלים ושינה את כיוון התפילה מטעמים פוליטיים.

מנקודת מבטם של השומרונים, דווקא הם אלו ששמרו על המסורת המקורית שקיבע יהושע בן נון בשכם, ולכן נותרו נאמנים להלכתם ולפולחנם במשך יותר משלושת אלפים שנה — סביב אותו הר קדוש, שממשיך לעמוד בלב זהותם הדתית וההיסטורית.

קרדיט צילום: אמל עודה
לגלריית התמונות המלאה היכנסו לעמודי האינסטגרם והפייסבוק של סברה.