"עזה מחייבת אותנו לקרוא מחדש את הנכבה" - ריאיון עם ההיסטוריון עאדל מנאע על 78 שנים של נכבה מתמשכת

ב־15 במאי ימלאו  78 שנים לתחילת הנכבה, או האסון, שהחל בגירושם של מאות אלפי פלסטינים מארצם ב־1948. לקראת יום הנכבה, ההיסטוריון ד"ר עאדל מנאע, מחשובי חוקרי הנכבה,  מבקש בראיון ל"סברה"להרחיב את המבט המקובל על האירוע המכונן. מבחינתו, הנכבה איננה רק זיכרון היסטורי או פרק סגור מן העבר, אלא תהליך מתמשך שהשלכותיו ניכרות עד היום – בקרקע, בזהות, במעמד האזרחי וביחסי המדינה עם אזרחיה הפלסטינים.

חייו של מנאע עצמו עוצבו על ידי הנכבה שאותה הפך למושא המחקר המרכזי שלו. הוא נולד במג'ד אל-כרום בשנת 1947, שנה אחת בלבד לפני הנכבה. במהלך כיבוש הגליל על ידי הצבא הישראלי, משפחתו גורשה למחנה הפליטים עין אל-חילווה בלבנון, ורק לאחר כשנתיים וחצי הצליחה לשוב לגליל. 

הוא עלה על המסלול האקדמי בתקופה שבה פלסטינים מעטים הצליחו לעשות זאת. בשנת 1972 עבר לירושלים ללימודי תואר שני, לאחר שסיים תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה בתחילת אותה שנה. בהמשך השלים תואר שני ודוקטורט באוניברסיטה העברית, ופעל במסגרות אקדמיות בישראל ובאוניברסיטאות פלסטיניות, ובהן ביר זית, א-נג'אח ותל אביב. הוא הפך – אולי גם דרך ההתנסויות הרבות והסותרות האלה – לאחד ההיסטוריונים הפלסטינים הבולטים שעסקו בתולדות פלסטין המודרנית, ובמיוחד בסיפורם של הפלסטינים שנותרו במולדתם אחרי 1948.

"המלחמה בעזה מחייבת אותנו לקרוא מחדש את הנכבה", אומר מנאע, בהתייחסו לאירועים מאז אוקטובר 2023, שלדבריו החזירו את הסוגיה למרכז הדיון. מראות ההרס, ההרג, העקירה והפליטות, הוא מוסיף, אינם רק תיאור של מציאות עכשווית, אלא ביטוי לדפוסים מתמשכים של פירוק החברה הפלסטינית ושל הפעלת כוח.

לדבריו, הנכבה היא אירוע מכונן  ומוכרץ כאסון לא רק משום שגרמה לאובדן המולדת הפוליטית, אלא גם כי הביאה לפירוק העם הפלסטיני לקבוצות מופרדות גיאוגרפית ופוליטית: פליטים, תושבי הגדה, תושבי עזה, ופלסטינים שנותרו בתוך גבולות המדינה שהוקמה.

"מה שקרה ־-48 לא הסתיים – הוא ממשיך להתקיים גם היום, ובמובנים מסוימים אפילו בעוצמה גדולה יותר", הוא אומר.

גם מי שנשאר נושא את הנכבה

בספרו "נכבה והישרדות" ביקש מנאע להפנות זרקור לקבוצה שזכתה למקום פחות מרכזי בנרטיב הפלסטיני: הפלסטינים שנשארו בגליל, במשולש ובערים המעורבות לאחר המלחמה.

לדבריו, רבות נכתב על כ־750 אלף הפלסטינים שגורשו או נמלטו, על יותר מ-430 כפרים שנהרסו ועל היווצרות בעיית הפליטים. לעומת זאת, מעט יחסית נכתב על אלו שנשארו והפכו למיעוט במולדתם.

הוא מדגיש כי הישארותם של הפלסטינים בשטחי 48' והכנסתם לקטגוריה של אזרחים ישראלים לא ביטלה את הנכבה. להפך: הם חיו תחת מציאות של פחד, אובדן אדמות, ניתוק מהמרחב הערבי ומעמד אזרחי חלקי.

אחת התחנות המרכזיות שעליהן מצביע מנאע היא תקופת הממשל הצבאי, שהוטל על האזרחים הערבים בישראל בין 1948 ל-1966. "ההתנהלות מול הפלסטינים הייתה דרך הממשל הצבאי, ולא דרך מוסדות אזרחיים רגילים", הוא אומר. בתקופה זו, חופש התנועה, העבודה וההתארגנות הוגבלו באמצעות מנגנונים ביטחוניים, ולא במסגרת אזרחית רגילה.

לדבריו, הפלסטינים שנותרו בישראל היו מבודדים בתקופה ההיא כמעט לחלוטין מן העולם הערבי ומיתר חלקי העם הפלסטיני, בידוד שנמשך עד 1967. משום כך, הוא רואה בהם את אחת הקבוצות שנשאו מחיר כבד במיוחד של הפירוק שנוצר אחרי 1948.

שאלת הקרקע היתה ונותרה לב הסכסוך

כשהוא נשאל מה נותר מאותם תהליכים שעברו על הפלסטינים ב־48 בשנת 2026, מנאע משיב כי שאלת הקרקע ממשיכה לעמוד במרכז החוויה שלהם.

לדבריו, הפלסטינים בישראל, המהווים כחמישית מן האוכלוסייה, מחזיקים בחלק קטן בלבד מן הקרקעות, לאחר עשרות שנים של הפקעות והגבלות תכנון. 

הנתונים תומכים בדבריו: שטחי השיפוט של הישובים הערביים בתוך ישראל תופסים רק 2.5% מקרקעות המדינה, בעוד שתושביהם מהווים כ־20% מהאוכלוסיה. רק 3.5% מכלל האדמות במדינה מצויות בבעלות פרטית ערבית. בנגב, עשרות כפרים בדואיים בלתי מוכרים ממשיכים להתמודד עם הריסות בתים וניסיונות העברה ליישובים מתוכננים, מגמה שאף מחריפה.

מבחינתו של מנאע, הנתונים האלה חושפים מציאות של נכבה. גם אם הכלים השתנו, ההיגיון הבסיסי נותר דומה: שליטה בקרקע וצמצום המרחב הערבי.

מנאע קושר בין אירועי 1948 לבין שאלת המעמד האזרחי של הפלסטינים בישראל. לדבריו, אף שהמצב בתחומי החינוך, הכלכלה והתעסוקה השתפר משמעותית בהשוואה למצב בעשורים הראשונים למדינה, אפליה מבנית עדיין קיימת בצורות שונות.

בהקשר זה הוא מזכיר גם את חוק הלאום שנחקק בשנת 2018, שעיגן את הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וקבע בפועל כי הזכות להגדרה עצמית שייכת ליהודים בלבד. "המדינה הזו לא הוקמה עבור כל אזרחיה", הוא אומר, "והיא מבוססת על תפיסה של עליונות, ולכן קשה לדבר על שוויון מלא בתוכה".

לצד זאת, הוא מתאר מתח זהותי מתמשך בקרב חלק מן הציבור הערבי: האם הם פלסטינים? ערבים בישראל? פלסטינים-ישראלים? לדבריו, עצם ריבוי ההגדרות משקף מציאות מורכבת של שייכות כפולה ולעיתים סותרת.

חברה שעסוקה בהישרדות מתקשה להתפנות למאבקים פוליטיים

בראיון על השפעתה המתמשכת של הנכבה, לא ניתן להתעלם מהנושא שהוא אולי הבוער והכואב ביותר בחיי היומיום של פלסטינים בישראל כיום: סוגיית הפשיעה הגואה בחברה הערבית. מנאע מתנגד לניתוק בין התופעה לבין ההקשר המדיני.

"אחרי אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה במהלך הפגנות הזדהות עם האינתיפאדה השנייה, השתנתה הגישה הרשמית כלפי החברה הערבית, והמדינה החלה להתייחס אליה יותר דרך עדשה ביטחונית", הוא מסביר.

הוא מוסיף כי בשנים שחלפו מאז תופעות פשיעה ואלימות התרחבו בחברה הערבית, בין היתר על רקע התעלמות ממושכת מהתופעה, היעדר אכיפה מספקת והפצה רחבה של אמצעי לחימה בתוך החברה. הוא מדגיש כי המדינה הוכיחה בעבר כי ביכולתה להתמודד עם תופעות דומות, אך בפועל הטיפול בחברה הערבית נותר חלקי ומוגבל.

"כאשר החברה עסוקה בביטחונה האישי ובהישרדות היומיומית, היא מתקשה להתפנות למאבקים אזרחיים ולאומיים רחבים יותר. זה משרת את המדיניות הקיימת", הוא מסכם.

מן הפרספקטיבה הרחבה שמעניקים לו הגיל, ניסיון החיים לאורך תקופות שונות והמומחיות כהיסטוריון, מנאע בוחן גם את ההתפתחויות והשינויים בתפקידה של ההנהגה הפוליטית של ערביי 48', דווקא בזמן שנראה כי זו מחפשת דרך קדימה. מנאע מבחין בין תפקידי ההנהגה בתקופות שונות. לדבריו, בשנות החמישים והשישים פעלו דמויות פוליטיות מסוימות כמתווכות בין המדינה לבין האזרחים הערבים יותר מאשר כנציגות עצמאית של הציבור.

בהמשך, עם עלייתן של מפלגות ערביות ומסגרות פוליטיות חדשות, השתנה המצב והנציגים נהיו עצמאיים יותר, אך גם הנהגות אלו פעלו בתוך מרחב מוגבל של השפעה, לרוב מחוץ למוקדי קבלת ההחלטות, וללא יכולת ממשית להשפיע על מדיניות הממשלה.

"קשה לשים את האצבע על נקודות מסוימות ולהגיד שיכלו לעשות יותר", הוא אומר, ומשאיר את השאלה פתוחה.

הכרת ההיסטוריה היא תנאי להבנת ההווה

באשר לדור הפלסטיני הצעיר בישראל, מנאע מתאר תמונה מורכבת. יש מי שמבקשים לבנות חיים אישיים, לימודים וקריירה, מבלי לעסוק יתר על המידה בעבר. מנגד, אחרים סבורים כי מאבק לשוויון אינו יכול להתקיים בלי הכרה בהיסטוריה, בזהות ובמה שאירע ב־1948.

לדבריו, המלחמה בעזה והמתרחש בגדה המערבית מחזירים גם צעירים רבים לשאלות יסוד של שייכות, צדק וזיכרון. לפני המלחמה, הוא מסביר, ניתן היה לראות בקרב חלק מהצעירים ניסיון להתמקד בחיים האישיים ולהרחיק את הדיון בעבר ובהשלכותיו; אך מאז, המראות וההתפתחויות האחרונות מציבים מחדש את הקשר בין ההווה לבין ההיסטוריה. "אי אפשר להפריד בין מה שקורה היום לבין מה שקרה ב-48", הוא אומר, "הדברים מחוברים – במיוחד כשמדובר בזכויות ובזהות".

בסיום דבריו מדגיש מנאע כי הכרת ההיסטוריה איננה שקיעה בעבר, אלא תנאי להבנת ההווה. "אדם בלי הידע על ההיסטוריה שלו ועל מה שקרה לעמו הוא אדם בלי זהות מלאה", הוא אומר בנחרצות.

הוא מפציר בחברה לשמור על מודעות היסטורית ולטפחה, במיוחד עבור הצעירים. השמירה על ידע ומודעות היסטורית חשובה במיוחד עבור הדור הצעיר, הוא מדגיש, לא רק כהתייחסות לעבר, אלא גם כבסיס למאבקים בהווה על שוויון, זכויות וזהות. "חברה שאינה מכירה את שורשיה", הוא מוסיף, "תתקשה לבנות זהות מודעת ולשרטט עתיד ברור".

לכן, בעיניו, זיכרון הנכבה נותר רלוונטי גם 78 שנים אחרי שהתחילה – לא רק כזיכרון, אלא כחלק מתהליך מתמשך של הבנה ומודעות.