"אל תבקשו מהפלסטינים להיות קרבנות מנומסים" – ראיון עם דוקטור דלאל עריקאת

לאחרונה הולך ומתרחב השיח בתקשורת וברשתות החברתיות אודות הצורך בנוכחות נשית בפוליטיקה הפלסטינית, במוסדות ומוקדי קבלת ההחלטות. במציאות מורכבת כל כך עבור העם הפלסטיני, לנוכח מלחמת ההשמדה בעזה ומשבר הלגיטימציה בפוליטיקה הפלסטינית, שאלת הנוכחות של נשים ושל צעירים וצעירות בפוליטיקה מתחדדת והולכת. 

אחד השמות הבולטים כשמדברים על ייצוג נשי פלסטיני הוא שמה של ד"ר דלאל סאיב מוחמד עריקאת, שנולדה בירושלים ב-17 במאי 1982. היא חוקרת פלסטינית בתחומי הדיפלומטיה ובניית המדינה, פרופסורית חברה באוניברסיטה הערבית-אמריקאית בפלסטין, וחברה במועצה המהפכנית של תנועת פתח. היא גדלה ולמדה בבית הספר ביריחו, המשיכה לתואר ראשון במדע המדינה מהאוניברסיטה הירדנית ותואר שני בלימודים דיפלומטיים מאוניברסיטת וסטמינסטר.  את הדוקטורט שלה במדע המדינה ובמינהל ציבורי קיבלה מאוניברסיטת פריז, בהצטיינות יתרה.

עריקאת צברה ניסיון רב-מסלולי. היא כיהנה כסגנית הנשיא ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה הערבית-אמריקאית, וחברה במועצה המרכזית הפלסטינית . היא כותבת טור שבועי בעיתון אל-קודס מאז שנת 2016, הקימה והשתתפה ברשתות מקצועיות ואזוריות, בהן רשת המתווכות של המזרח התיכון ורשת נשות העסקים ונשות המקצוע בפלסטין. כמו כן כיהנה כחברת דירקטוריון בחברת פדקו החזקות ועבדה כיועצת בכירה לתקשורת אסטרטגית במשרד ראש הממשלה. הפורום הכלכלי העולמי בחר בה בשנת 2021 כמנהיגה עולמית צעירה, ובכך הייתה הפלסטינית הראשונה מחוץ לעולם העסקים שזכתה להכרה זו.

עם היבחרה למועצה המהפכנית של תנועת פתח בבחירות האחרונות בשנת 2026, קיבלה נוכחותה ממד פוליטי וארגוני ברור יותר, בתקופה שבה הפלסטינים זקוקים לקולות המשלבים בין ידע, אחריותיות והיכולת לפנות אל הזירה הפנימית והחיצונית. בראיון מיוחד עם מגזין סברה, מדברת ד"ר דלאל עריקאת על ניסיונה, על השפעתו של אביה, ד"ר סאיב עריקאת, שהיה ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני ובכיר בפתח, על תודעתה הפוליטית, ועל חזונה לעתיד פתרון שתי המדינות, עזה, חידוש המערכת הפוליטית הפלסטינית. עריקאת דיברה גם על התמורות המתרחשות בתוך ישראל ומשמעותן עבור שני העמים.

ד"ר דלאל עריקאת, כיצד את רוצה שאנשים יראו אותך היום, כאישה פלסטינית, כאקדמאית או כפוליטיקאית בעלת נוכחות במרחב הציבורי?

אני רוצה להיות מוכרת כאישה פלסטינית המחוללת שינוי מבפנים, הרותמת את הידע ואת הפוליטיקה לשירות האנושות, כאקדמאית פלסטינית המאמינה שהידע הוא עמדה, וכאם החשה הזדהות עם אמהות אחרות ועם זכותם של הילדים לחיות בחירות, ושמאמינה כי הפוליטיקה צריכה להישאר קשורה למוסר, לחוק ולכבוד האדם. אני בת לחוויה לאומית ואישית, ויש לי קול עצמאי המגן על החירות, הצדק והשוויון.

כיצד השפיע ד"ר סאיב עריקאת על ניסיונך הפוליטי והאנושי?

הוא לימד אותי שמשא ומתן אינו חולשה, הוא כלי להגנה על זכויות כאשר הוא נשען על החוק ועל הכבוד. הוא לימד אותי שהפלסטיני אינו מנהל משא ומתן על עצם קיומו, הוא מנהל משא ומתן על סיום הכיבוש ועל מתן אפשרות לעמו לחיות בחירות. הוא לימד אותי שהחירות מתחילה בתודעה ומסתיימת על האדמה.

מתוך ניסיונו של סאיב עריקאת, על מה את מגינה היום, ומה לדעתך דורש בחינה פוליטית גלויה?

אני מגינה על אמונתו בזכויות האדם והעמים ובמשפט הבינלאומי, ועל כך שהפתרון הפוליטי צריך להגן על האדם הפלסטיני מפני אלימות ועקירה. אני בוחנת בכנות את ההימור הארוך על תהליך פוליטי שאינו מטיל מחיר על הכיבוש. אין שלום אמיתי ללא אחריותיות, ואין משא ומתן בעל משמעות תחת התנחלויות, מצור, אפליה גזעית וחסינות מעונש.

האם יש עדיין סיכוי ממשי לפתרון שתי המדינות לנוכח ההתנחלויות, הסיפוח והניסיונות לשנות את המציאות בשטח?

פתרון שתי המדינות אינו סיסמה רגשית, הוא התחייבות משפטית ופוליטית המבוססת על גבולות 1967. הוא נשחק מדי יום בשל ההתנחלויות, הסיפוח והעקירה. הצלתו מחייבת הפסקה מיידית של הרס התנאים לקיומו, והכרה בכך שהמדינה הפלסטינית היא זכות שאינה ניתנת לשלילה, ולא פרס לפלסטינים.

פלסטין לא תוכל להיבנות בלי הנשים שלה

כיצד יכולים הפלסטינים לצאת מן המשבר הנוכחי, במיוחד בעזה לאחר המלחמה ומה שהותירה אחריה של הרס וחשיפה פוליטית והומניטרית?

ראשית, באמצעות הפסקת המלחמה, הסרת המצור, והבטחת הסיוע והשיקום, ולאחר מכן באמצעות מסלול פוליטי פלסטיני מאוחד הקושר את עזה לגדה המערבית ולירושלים. עזה אינה סוגיה הומניטרית נפרדת; היא חלק מן העם, מן האדמה ומן הסוגיה הפלסטינית בכללותה. אין פתרון בר קיימא ללא אחדות פוליטית, לגיטימציה דמוקרטית ואופק לסיום הכיבוש.

איזה נושא תדחפי קדימה בתוך המועצה המהפכנית, אם נרצה לדבר על עדיפות פוליטית וארגונית ברורה?

אדחוף לכיוון חידוש הלגיטימציה והאחריותיות באמצעות החזרה אל דעת הקהל, העצמת הצעירים והנשים, ובנייה מחדש של האמון בין האזרח למוסדות. פתח חייבת להשיב לעצמה את תפקידה כתנועת שחרור לאומי, ולא כמסגרת מנהלית בלבד. העדיפות היא לאנשים: חירות, כבוד, השתתפות ואחריותיות.

מה את אומרת לצעיר הפלסטיני החש תסכול מן הפוליטיקה, ורואה במרחב הציבורי תחום סגור או חסר תוחלת?

אני אומרת לו: הכעס שלך לגיטימי, לכן אל תשאיר את הפוליטיקה בידי מי שסגרו אותה. היכנס, שאל, בקר, וארגן את עצמך. השינוי אינו בא מן הריק, הוא בא מהתעקשותו של דור המסרב להיות צופה מן הצד על עתידו.

ומה את אומרת לאישה פלסטינית צעירה הרוצה להיכנס לפוליטיקה, בתוך מציאות שאינה מעניקה תמיד לנשים מקום הוגן בקבלת ההחלטות?

אני אומרת לה: אל תחכי לאישור. היכנסי לפוליטיקה עם הידע שלך, עם איתנותך ועם ביטחונך. נוכחותך אינה קישוט ואינה חריג; היא זכות והכרח לאומי. פלסטין לא תוכל להיבנות אם רק מחצית מכוחותיה ישתתפו.

איזה שינוי מעשי נדרש כדי שהשתתפותן של נשים תעבור מנוכחות סמלית להשפעה ממשית על קבלת ההחלטות?

אנו זקוקות למעבר מייצוג סמלי לחלוקה ממשית של הכוח: חוקים הוגנים, מימון פוליטי, הגנה מפני אלימות והשמצה, מכסה אפקטיבית ותפקידים ביצועיים, ולא ייעוציים בלבד. האישה אינה זקוקה למושב פורמלי, היא זקוקה ליכולת ממשית להשפיע על קבלת ההחלטות.

מה המסר שאת מפנה אל העולם לאחר המלחמה, במיוחד לנוכח מראות ההרס והמשך החסינות מעונש?

אל תבקשו מן הפלסטינים להיות קורבנות מנומסים, הפסיקו את החסינות מעונש, והחילו את המשפט הבינלאומי על כולם ללא יוצא מן הכלל. שלום אינו נולד מן ההריסות, הוא נולד מן הצדק, החירות והשוויון בכבוד האנושי.

בטחונו של  הישראלי לא יושג בלי בטחונו של הפלסטיני

כיצד את קוראת את התמורות המתרחשות בתוך ישראל, בין מי שמגיים על הדמוקרטיה לבין מי שדוחפים לכיוון הקצנה וסיפוח?

אני רואה שהחברה הישראלית עומדת בפני צומת דרכים היסטורי. יש מי שמאמינים בדמוקרטיה, בשוויון ובשלטון החוק, ויש מי שדוחפים לעבר הקצנה נוספת, הדרה וסיפוח. הישראלים ניצבים בפני תרחיש מסוכן של קריסה עצמית בשל ההקצנה וטרור המתנחלים, וההיסטוריה מוכיחה כי חברות הנשענות על כוח בלבד להשגת ביטחון מגלות שביטחון בר קיימא אינו מתקיים אלא על בסיס צדק וכיבוד זכויות שוות.

מהי החובה המוטלת על בעלות בריתה של ישראל?

אני סבורה שעל בעלות בריתה של ישראל לסייע לה להבין כי המשך הכיבוש, מדיניות האפליה וההפרות החמורות של המשפט הבינלאומי פגעו פגיעה קשה במעמדה הבינלאומי. השבת כבוד העולם לא מושג באמצעות תעמולה, אלא באמצעות מחויבות אמיתית למשפט הבינלאומי, כיבוד השוויון בזכויות וסיום הכיבוש. הדבר משרת את הפלסטינים, את הישראלים ואת האנושות, שאינה יכולה לקבל מצב שבו הצדק נותר סלקטיבי.

המגזין שלנו מתפרסם בעברית ונועד לקריאה על ידי ישראלים. מה המסר שברצונך להעביר לקוראים דרך המגזין שלנו בשפה העברית?  

המסר שלי לחברה הישראלית אינו מסר של עוינות, הוא מסר של אחריות. אלימות אינה מולידה אלא עוד אלימות, והקצנה אינה בונה עתיד בטוח לאיש. אנחנו בשנת 2026, והעולם מתקדם לעבר שיתוף פעולה, חדשנות, כלכלה דיגיטלית ובינה מלאכותית, בעוד אזורנו עדיין משלם את מחירו של סכסוך שהיה יכול למצוא את דרכו לפתרון אילו כובדו הזכויות הבסיסיות של כולם.

אני מאמינה שביטחונו של הישראלי לא יושג ללא ביטחונו של הפלסטיני, כפי שחירותו של הפלסטיני אינה מהווה איום על חירותו של הישראלי. עמים ראויים לחיות בביטחון, בכבוד ובחירות, ללא קשר לדת, ללאום או לצבע העור, שהם דברים שהאדם לא בחר לעצמו.

ולכולנו, כמנהיגים פוליטיים, אקדמאים, מחנכים, אבות ואימהות, יש אחריות מוסרית לתקן מסלול ארוך של פחד ואלימות, ולהחליף אותו בתרבות המכבדת את האדם, משקיעה בחינוך, במדע ובטכנולוגיה, ומעניקה לדורות הבאים הזדמנות לבנות עתיד אחר.