מקופסאות סיוע לקנבס: כך אמנים עזתים מתעדים את המלחמה 

כשאזלו הניירות והצבעים בעזה, מצא האמן החזותי מוחמד מוהנא קנבס במקום בלתי צפוי: קופסאות הסיוע ההומניטרי שנערמו מחוץ לסטודיו שלו. הקרטונים שהביאו מזון למשפחות רעבות הפכו למשטחי ציור. עליהם החל מוהנא לתעד את עזה של המלחמה – אבות שאיבדו את ילדיהם, נשים הממתינות שעות למים, ילדים המתרוצצים בין אוהלי העקורים וקשישים הנושאים על גבם שקי קמח.

עבור מוהנא, ההחלטה לצייר על קופסאות סיוע הייתה תוצאה של מציאות שנכפתה עליו. לפני המלחמה היה לו סטודיו פרטי, והוא הקדיש את זמנו ליצירה אמנותית, בעיקר עם ילדים, מתוך תפיסה של אמנות ככלי לביטוי רגשי ושחרור. אולם עם פרוץ המלחמה התהפכו חייו. במשך חודשים ארוכים לא הצליח להחזיק מכחול או עט. רק לאחר זמן רב שב בהדרגה אל הציור.

בשיחה עם מגזין סברה סיפר כי קול פנימי ליווה אותו כל העת וחזר על אותה קריאה: "אתה אמן. קום וצייר". אלא שכאשר ביקש לשוב ליצירה, גילה שגם חומרי הגלם הבסיסיים ביותר כמעט נעלמו. נייר, צבעים וקנבסים הפכו למוצרים נדירים. את מעט החומרים שנותרו בידיו העדיף להקדיש לילדים העקורים שבאו לסטודיו כדי למצוא רגע של הפוגה מהמלחמה. עבור עצמו לא נותר כמעט דבר.

כך הגיעו הקרטונים אל מרכז עבודתו. קופסאות הסיוע, שנועדו לשאת מזון, הפכו לנושאות זיכרון. על גביהן צייר מוהנא את חיי היומיום של המלחמה: תורים לחלוקת מים, עקירה, רעב, אובדן והמתנה מתמשכת לעתיד שאיש אינו יודע כיצד ייראה.

סטודיו באוהל

בפינה קטנה באוהל בלוי ששטחו מטרים ספורים בלבד, תלתה מרח אלזעאנין, אמנית בת 18, עשרות ציורים על יריעות הבד המשמשות כקירות. אלה אינם ציורים שנועדו לקשט את המקלט הזמני שבו היא מתגוררת, וגם לא ניסיון לרכך את המציאות שמחוץ לאוהל. מדובר בתיעוד חזותי של חיים תחת מלחמה.

במרכז קליטה לעקורים בעיר עזה הפך האוהל שלה לחלל תצוגה מאולתר. במקום גלריה – אוהל. במקום קירות – יריעות בד. במקום שקט המאפשר יצירה – רעש בלתי פוסק של מטוסים ורחפנים.

המציאות היומיומית ברצועה השתנתה לחלוטין. הניסיון להשיג מים, מזון או מקום בטוח הפך למאבק מתמשך. בתוך התנאים הללו, אמנים רבים מצאו את עצמם מול שאלה קיומית: כיצד אפשר להמשיך ליצור כשהחיים עצמם קורסים מסביב?

אלא שהציורים לא נעלמו. הם פשוט עברו למקומות אחרים. קופסאות קרטון, יריעות אוהלים וקירות מאולתרים הפכו למשטחי עבודה. החומרים השתנו, אך הדחף לתעד, לזכור ולספר לא נעלם.

אלזעאנין נעקרה עם משפחתה מבית חאנון שבצפון הרצועה. היא עברה ממקום למקום עד שהגיעה לאוהל שבו היא חיה כיום. גם שם סירבה לוותר על היצירה. היא סידרה את עבודותיה בקפידה וחילקה את קירות האוהל לפי נושאים: פינה אחת לרעב, פינה אחרת לסצנות מלחמה, פינה שלישית לפורטרטים של שהידים ופינה רביעית לציורים המנסים להיאחז בתקווה.

דרך החלוקה הזו ביקשה ליצור סדר בתוך הכאוס. לצד מראות האובדן וההרס, נותר מקום גם לדימויים של חיים.

לעיתים הייתה יושבת זמן רב מול הדף כשהיא מחזיקה בידיה חתיכת פחם או מכחול פשוט. אחר כך הייתה מתחילה לצייר: אם שאיבדה את ילדיה, ילד האוחז בפיתה גדולה, עיתונאי המסתתר מאחורי ענן אבק של הריסות, או אישה היושבת ליד סיר ריק וממתינה לאוכל שאינו מגיע.

רוב עבודותיה נעשות בשחור־לבן. לא מתוך בחירה אמנותית בלבד, אלא בשל המחסור החמור בחומרים. את הפחם היא אוספת משאריות המטבחים המאולתרים במחנות העקורים, ואת הפיח שנותר על הסירים היא מערבבת במים או בשמן כדי ליצור צבע.

הציור, מבחינתה, חדל מזמן להיות תחביב. הוא הפך לאמצעי התמודדות. במהלך המלחמה החלו משפחות לפנות אליה בבקשה לצייר את יקיריהן שנהרגו – לשחזר פנים שנותרו רק בזיכרון ובתצלומים.

חוויות דומות לאורך רצועת עזה

עשרות קילומטרים דרומה משם, בדיר אל־בלח, חיה רנים נאצר, גם היא בת 18. סיפורה שונה בפרטיו, אך דומה במהותו.

נאצר נעקרה עם משפחתה מבית חאנון בעקבות ההפגזות וצווי הפינוי. האוהל שבו היא חיה כיום משמש לה בו־זמנית בית, כיתה וסטודיו. בעוד שרבים מסביב נאבקו על מזון, מים ותחושת ביטחון בסיסית, היא אספה את ציוריה ותלתה אותם באוהל שהפך לחלל תצוגה פתוח.

בשיחה עם מגזין סברה סיפרה כי המלחמה דחפה אותה אל האמנות כדרך להתמודד עם פחד, חרדה ואי־ודאות. באמצעות ציוריה היא מבקשת להעביר מסר לעולם: להזכיר שמאחורי תמונות ההרס והנתונים הסטטיסטיים יש בני אדם, פנים, סיפורים וחלומות.

היא מבקשת שמי שיביט בעבודותיה יראה את תושבי עזה לא רק דרך מספרי ההרוגים והפצועים, אלא כבני אדם בעלי חיים שלמים שנקטעו.

למרות ההבדלים בין מוהנא, אלזעאנין ונאצר, שלושתם מצאו באמנות דרך להתמודד עם מציאות המלחמה. מוהנא הפך קופסאות סיוע לארכיון חזותי של החיים תחת מצור והפצצות. אלזעאנין תיעדה רעב, אובדן וזיכרון מתוך אוהל עקורים. נאצר בחרה להשתמש בציור כדי להעניק מקום לקולות ולפנים שמאחורי החדשות.

בעזה של היום, קופסת סיוע יכולה להפוך לקנבס, אוהל לגלריה ופיח מסירים לצבע. עבור האמנים שממשיכים ליצור, אלה אינם רק פתרונות למחסור בחומרים. זו דרך לשמר פנים, שמות ורגעים בתוך מציאות שמוחקת אותם מדי יום. מתוך ההריסות, בין האוהלים ועל גבי הקרטונים, נמשך הניסיון לתעד חיים שלמים בזמן שהם משתנים ללא הכר.