"אם זה לא רצח עם, אז מה קורה בעזה?" – עימותים בהפגנה באום אל-פחם

רגעים ספורים הפרידו בין הפגנה לעימות חריף עם המשטרה בשבת האחרונה באום אל-פחם. מה שהחל כצעדה מאושרת שיזמה ועדת המעקב העליונה של החברה הערבית יחד עם הועדה העממית המקומית באום אל-פחם נגד המלחמה בעזה, הפך במהרה לאירוע מתוח שבסופו נעצרו שני מפגינים, והוחרמו שלטים שנשאו את המילים "רצח עם".

בעוד עשרות מפגינים התכנסו בכיכר "אל-עיון" באום אל-פחם, ביניהם חברי כנסת, מנהיגים מקומיים, תושבי העיר ופעילי שלום יהודים מרחבי הארץ, הכריזה המשטרה דקות ספורות לפני תחילת הצעדה ובאופן פתאומי על איסור הנפת שלטים המכילים את הביטוי "רצח עם". ההחלטה עוררה תמיהה רבה בקרב המפגינים, והפליאה את מוריד פאריד, ראש הועדה העממית שיזם את ההפגנה ותיאם אותה עם המשטרה במשך שבועות.

"אם זה לא רצח עם, אז מה קורה שם בעזה?", תהה פאריד. לטענתו, הוא קיבל את כל האישורים הדרושים, השתתף בפגישות הכנה עם המשטרה, ואפילו בפגישה שקיים שעות ספורות לפני ההפגנה עם גורמים מהמשטרה לא הוזכרו האיסורים וההגבלות השרירותיים במאומה. עובדה מעניינת נוספת: הנחיות היועצת המשפטית לממשלה אוסרות על שוטרים להחרים שלטים ללא סמכות חוקית ברורה.

הרגע המכריע בהפגנה הגיע כשהמשטרה החלה לאכוף את האיסור תוך שימוש בכוח פיזי. האווירה המתוחה התפוצצה באחת והפכה לעימות אלים בין שוטרים למפגינים שתכננו לצעוד בשקט לכיוון כניסת העיר. בתוך הכאוס, נעצר אחד המפגינים ואחר נפצע כשנפל ארצה במהלך ההתנגשויות. ברגע שבו נשמעה הקריאה "דגלנו הוא דגל פלסטין – חובתנו להניפו!", הניף מפגין נוסף דגל פלסטיני במשך שניות ספורות. השוטרים הגיבו מיידית, החרימו את הדגל, ועצרו את המפגין. למרות כל המתח והעימותים, יצאה הצעדה לדרך כשהמפגינים נשאו תמונות ילדים שנהרגו בעזה, וקראו קריאות שלא ניתן היה להשתיקן.

דבריה של ח"כ עאידה תומא-סולימאן הדהדו כרעם בקרב המפגינים: "הם מנסים להפחיד ולהרתיע אותנו באמצעות דיכוי ההפגנה, החרמת שלטים, ואיסור על הנפת דגל פלסטין, כי הוא מפחיד אותם!". מילותיה של תומא-סולימאן חושפים דפוס מטריד שחוזר על עצמו ברחבי הארץ, דפוס של מדיניות שיטתית של הפחדה והרתעה המופעלים נגד מחאות הערבים.

זו אינה הפעם הראשונה שבה הדגל הפלסטיני הופך למוקד סכסוך עם המשטרה. ב־15 במאי, היום השנתי הפלסטיני לציון הנכּבה, חטפו שוטרים דגלים פלסטיניים מידי מפגינים במהלך פעולת מחאה בחיפה, ונראו כציידים הרודפים אחר טרף. המפגינים נעצרו מיידית.

התקרית המכריעה ביותר בהקשר הזה התרחשה בראשון במאי, כאשר "צעדת השיבה" השנתית המתוכננת נקלעה למו"מ מתיש עם המשטרה. המשטרה דרשה מהמארגנים מחיר כבד: הימנעות מהנפת הדגל הפלסטיני והגבלת מספר המשתתפים. הדילמה הייתה אכזרית. האם לבחור באפשרות של צעדה ללא הדגל שמסמל את הקשר ההיסטורי לארץ, או לבחור בביטול מוחלט? המארגנים בחרו לשמור על כבוד המפגינים על פני ויתור על הנפת הדגל, והחליטו לבטל את האירוע במקום להסכים לתנאים הפוגעים בליבת המחאה.

מאז פרוץ המלחמה, הפכה אום אל-פחם למוקד התנגדות עיקש למלחמה בעזה. זו אינה הצעדה הראשונה, וגם לא ההפגנה הראשונה שמארגנת הועדה העממית בשיתוף עם ועדת המעקב העליונה של הערבי בישראל. העיר אום אל-פחם מובילה מחאה עקבית ובלתי מתפשרת נגד המלחמה. ההפגנה לפני האחרונה התקיימה בחמישי באפריל בצומת הכניסה לעיר, והסתיימה במעצרו הדרמטי של ראש הוועדה מוריד פאריד. זה היה תקדים שהיה אמור להיות תמרור אזהרה.

ההפגנה הנוכחית הייתה שונה מקודמותיה. הדבר שבלט במיוחד היה הנוכחות המאסיבית של כוחות משטרה חמושים שהציפו את העיר, נוכחות שעוררה השוואה מרה בקרב התושבים. "איפה השוטרים האלה כמתרחשים פשעים אמיתיים בעיר?" שאלו התושבים והצביעו על הפער הזועק לשמים בין המשאבים המושקעים לדיכוי המחאות לעומת לטיפול בתופעות הרצח, והסמים והאלימות המציפים את רחובות החברה הערבית.

סימני הדיכוי וההחרמה קפצו לעין. החרמת שלטים הנושאים מסרים פוליטיים, איסור הנפת הדגל הפלסטיני, ומעצר מפגינים. האירוניה הייתה צורבת: הפגנה מאושרת על ידי המשטרה הפכה לאירוע דיכוי שיטתי, כאילו האישור היה תעלול שנועד לפתות את המארגנים למלכודת משפטית.

חרף המדיניות הנוקשה והדיכוי, בלטה במיוחד נחישותם של המפגינים להמשיך בצעדה. המפגינים עמדו על זכותם הדמוקרטית להביע סולידריות עם תושבי עזה, ואת התנגדותם למדיניות ההפחדה. מנהיגים ואזרחים צעדו יחדיו ונלחמו על כל שלט שמייצג את עמדותיהם הפוליטיות והגנו עליהם בעקשנות.

אולם, ההפחדה וההרתעה השיטתיים משפיעים על היקף המחאות. הירידה במספר המשתתפים וצמצום מספר ההפגנות ביישובים השונים מעידים על השפעת מדיניות הדיכוי. המחאות מתרכזים בעיקר בערים מסוימות, כגון אום אל-פחם וכפר יאסיף, שם תנועת חד"ש מקיימת מחאה קבועה נגד המלחמה אחת לשבועיים. המטרה של הועדה העממית באום אל-פחם היא לשבור את מחסום הפחד והשתיקה בחברה הערבית, ולהעניק לאזרחים ביטחון להשתתף בהפגנות כדי להביע את עמדותיהם באופן דמוקרטי.

התמונה הסופית העולה מאום אל-פחם היא תמונה של עוצמה, נחישות והתנגדות עמוקה למלחמה ולדיכוי – תמונה שמוכיחה אמת פשוטה ועמוקה: גם אם המשטרה הצליחה להסיר את הדגל הפלסטיני מהרחוב בכוח, היא לא הצליחה להסירו מלבבות המפגינים.