הפעיל הנצרתי הוותיק ואיל עומרי מספר זכרונות מימי הזוהר של עירו האהובה וזועם על דעיכתה.

בבית ישן המשקיף על נצרת יושב ואיל עומרי, בן שישים וארבע, בן העיר שממשיך להגדיר את עצמו קודם כול כ"נצרתִי". הוא מספר באיטיות על עיר שהשתנתה עם השנים, כמו פניו שלו. עומרי מציג את עצמו בפשטות: פעיל חברתי ופוליטי. דור שלם של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית זוכר אותו כאחת הפנים הבולטות של התנועה הסטודנטיאלית הפלסטינית בשנות השמונים. אבל מה שמעסיק אותו היום איננו עברו האישי בלבד, אלא גורלה של עיר הולדתו, עיר שלדבריו הייתה פעם "עיר הבירה של הגליל – והיום, כמעט לא כלום".

כשהשוק היה מרכז החיים בגליל

ואיל עומרי נולד בנצרת ב-1961, בשכונה המזרחית. אביו עבד אז כמורה בבתי הספר בעיר. הוא זוכר את ילדותו בעיר כתקופה מעצבת, ולא עזב מעולם את נצרת אלא לצורך לימודיו בירושלים וברחובות – ותמיד חזר הביתה.

"נולדתי בנצרת, ולא גרתי מחוצה לה אף פעם, חוץ מתקופת הלימודים", הוא אומר. "נצרת לא הייתה רק מקום מגורים – היא הייתה מרכז החיים והזהות שלנו."

עומרי מתאר עיר שהייתה במשך עשורים מרכז מסחר וחיי חברה עבור הכפרים והיישובים הערביים בגליל ובמשולש. הוא מדבר על השוק הישן של נצרת כמו על גוף חי שהיה פעם פעיל ורועש, וכיום עומד על סף התמוטטות:

"השוק היה עולם שלם: רחוב לנעליים, רחוב לנחושת, רחוב לכלות ורחוב לבדים. מי שרצה ירקות, בשר, מתנות לחתונה או כלי נחושת – הגיע לנצרת. העיר הייתה מרכז כלכלי וחברתי לכל הסביבה"

השוק לא היה רק מקום לקניות, אלא מרחב מפגש ותרבות. עומרי מספר כיצד היה מבלה את ילדותו ונערותו בין דוכנים וסמטאות, נכנס לחנות ספרים קטנה שהשכירה ספרים ותרגומים מאנגלית: "זה היה חלון קטן לעולם."

לצד השוק התפתחה בעיר גם תרבות פוליטית וחברתית עשירה. עומרי מזכיר את "מועדון הסטודנטים הערבים" שפעל בתוך מרכז התרבות – שמוכר היום כמרכז מחמוד דרוויש – כמקום שבו התעצבה תודעתו של דור שלם:

"בשנות השבעים היה לנו מועדון סטודנטים במרכז התרבות. שם דיברנו פוליטיקה, עשינו פעילות חברתית והתנדבותית. התנועה הסטודנטיאלית אז ראתה בעצמה מנהיגות טבעית של החברה".

הוא נע בין תחנות חייו הפוליטיים – הקמת המסגרות הלאומיות המתקדמות, הגושים הסטודנטיאליים, עלייתו ולאחר מכן היחלשותו של האיגוד הארצי של הסטודנטים הערבים. מבחינתו, כל אלה היו ביטוי פשוט לזהות לאומית ברורה: "ראינו את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעם הערבי־הפלסטיני", הוא אומר.

צלפים על גג בית המשפט

כשהשיחה מגיעה לשנות האלפיים, עומרי מתעכב על אירועי אוקטובר 2000, שהוא מכנה "ההתעוררות העממית סביב מסגד אל־אקצא", או כפי שנקראו לימים: "התקוממות אוקטובר". הוא רואה באירועים ההם נקודת מפנה ביחס המדינה כלפי נצרת והחברה הערבית בכלל.

הוא זוכר היטב את היום שבו אריאל שרון נכנס למסגד אל־אקצא, ואת ההפגנות שפרצו בעקבות האירוע מרצועת עזה והגדה ועד לערי הפנים.

"ההפגנות היו ספונטניות", הוא אומר. "האנשים יצאו לרחובות מתוך סולידריות עם העם הפלסטיני. אבל המדינה פירשה את זה כהפגנה נגד המדינה עצמה – ונתנה הוראות ברורות לירי חי."

עומרי מתאר כיצד ראה במו עיניו את הירי בנצרת, את הצלפים על גג בית המשפט ואת הפצועים. זו הייתה בעיניו תחילתו של שינוי עמוק:

"מאז אוקטובר 2000 התחילה להתעצם בקרב הפוליטיקאים היהודים התחושה שהחברה הערבית היא איום קיומי. בעקבות כך התחיל דפוס: המשטרה נותנת לדברים ‘להישבר לבד’".

עומרי מתעקש להשוות בין "נצרת של פעם" לנצרת של היום. בעבר, הוא מספר, כל שמועה על רצח הייתה מטלטלת עיר שלמה:

"בשנות השבעים והשמונים שמענו על רצח פעם בכמה שנים – בדרך כלל בעקבות סכסוך אישי. לא היה נשק חם. מי שהיה נתפס עם נשק היה נחשב מחובר לפדאיון".

היום, לדבריו, המצב הפוך: נשק אוטומטי מציף את העיר, הירי בשכונות לא עוצר, חפים מפשע נפגעים בטעות, ובעיר יש תחושת חוסר אונים מול מה שמכונה "פשע מאורגן".

"הפשע המאורגן לא היה קיים לפני שנת 2000", הוא אומר. "אחרי השנה ההיא הופיעו קבוצות מאורגנות, שיטתיות, שמעט מאוד מהן נעצרות. כאילו יש מי שמעלימים עין – ואולי גם מרוויחים מזה."

עיר שמפחדת מהלילה

התוצאה הישירה היא פחד עמוק שמרוקן את העיר עם שקיעת השמש. עומרי מתאר את הרחובות בשעות הערב:

"היום, אחת הסיבות המרכזיות לשממה ברחובות של נצרת בלילה היא הירי. יש פחד אמיתי לצאת מהבית. אמהות מתקשרות לבנים שלהן עשר פעמים שיחזרו לפני שעה עשר. בערים אחרות שומעים מוזיקה בלילה; בנצרת, אם לא שומעים ירי שומעים צעקות".

הוא חוזר לאירוע הרצח של המוסיקאי תופיק זהר, שנורה למוות ב-2019 בזמן שעמד עם נכדתו ליד מאפייה במרכז העיר, ולירי תועה שפגע בעובדת של מחלקת הרווחה העירונית.

"באותה תקופה עוד הייתה תגובה ציבורית", הוא אומר. "אורגנה הפגנת ארונות מול תחנת המשטרה, הוקמה ועדה למאבק באלימות. אבל זה לא החזיק. הפשע עלה – והמחאה דעכה".

מאחורי כל אירוע ירי, אומר עומרי, יש משפחה שלמה שנכנסת למצב של חרדה:

"כשהורגִים את המפרנס היחיד, זה לא רק אובדן חיי אדם. זאת קריסה כלכלית. המשפחה נהיית תלויה באחרים. וזה פוגע גם במשפחה המורחבת – בני דודים, שכנים, חתנים, כולם".

לצד זה, הוא מתאר תופעה שקטה של הגירה. לפעמים בעקבות איומים ישירים, ולפעמים מתוך ייאוש כללי מהמצב.

"צעירים לומדים רפואה, ועושים מבחנים שמוכרים באירופה ובארה״ב אך לא בארץ. הם מרגישים שאין עתיד כאן. בין הפשיעה, למצוקה הכלכלית למחסור באדמות לבנייה, להיעדר אזורי תעשייה קרובים, צעירים רבים אומרים בפשטות: העתיד שלנו לא פה".

מה נשאר מבירת הגליל?

כשהוא מתבקש לסכם את השינוי שחל נצרת במשפט אחד, ואיל עומרי לא מהסס:

"פעם נצרת הייתה המרכז ועיר הבירה של הגליל. היום, היא כמעט לא כלום, לא כלכלית, לא חברתית ולא פוליטית."

הוא מוסיף: "בעבר, כל ההפגנות המרכזיות התקיימו בנצרת – הראשון במאי, יום האדמה, כנסים של החברה הערבית. כלכלית וחברתית – היינו מרכז. היום? אם תושב נצרת רוצה לבלות, הוא נוסע לסח'נין, עראבה או חיפה. בעיר עצמה יש כאוס בבנייה, כאוס בניהול ושירותים בסיסיים מתמוטטים".

הוא משווה בין הליכה בלילה בנצרת לבין פעילות זהה בעיר השכנה נוף הגליל, או בערים ערביות מחוץ לגבול כמו ג׳נין ועמאן: "אותו עם, אותה חברה – אבל הפשיעה אצלנו חמורה פי כמה. הפשיעה לא ‘בגנים’ שלנו. יש גורמים חיצוניים שמשפיעים. המדינה היא חלק מזה."

השתיקה כואבת יותר מהירי

למרות ההצבעה על תפקיד המדינה, עומרי אינו פוטר גם את החברה המקומית מאחריות:

"כל פעם שיש רצח – אנחנו יוצאים נגד האלימות. ואז הכל דועך. אין קול אמיתי של ‘די’. אין התארגנות. אין לחיצה אחת חזקה שאומרת: אנחנו דורשים חיים טובים יותר".

הוא מסיים באמירה קודרת אך חד־משמעית:

"אנחנו במצב שאף אחד לא מקנא בו. והעתיד – אם נמשיך כך – לא יהיה טוב יותר. הדבר המסוכן באמת הוא להתרגל לפשע, להיהרג ולשתוק."

בין נצרת שוואיל עומרי שומר בזיכרונו, לנצרת שהוא מתאר היום – פעורה תהום. זהו הפער בין עיר שחיה בשווקים ובבתי הקפה השוקקים שלה, לעיר ריקה ששוקעת בפחד מרגע שנשמעת ירייה ראשונה. הפער הזה הוא סיפורה המלא של עיר שאיבדה את מקומה ועדיין מחפשת מי שיצעק בשמה: די.