חנה אל-חג' חסן: "השם שלי משקף אותי... הוא דומה לאדמה ולקול המולדת"

 הזמרת חנה אל-חג' חסן מג'נין פרצה לעולמנו לאחרונה חמושה בקול פעמונים ואמונה עמוקה שאמנות היא לא רק כלי בידור, אלא גם כלי לביטוי מה שמילים אינן יכולות לתאר. "השם שלי משקף אותי... הוא דומה לאדמה ולקול המולדת". שמה של חנה מעיד על מורשת. היא נקראה על שמו של צמח החינה (כופר לבן) שמלווה את טקסי החתונה הפלסטיניים ומשמש כחומר צבע שמשרטט על הגוף את שמחות החיים.

ההתחלה הייתה במטבח

כשהיא חוזרת לרגע שבו בני משפחתה גילו שיש לה קול יוצא דופן, חנה מחייכת. "הייתי ילדה קטנה ועמדתי ליד אמא במטבח בזמן שבישלה. שרתי 'אקדיב עליק' של הזמרת ורדה האלג'יראית—שיר שכל מתמודד חובבני כבר ניסה לשיר לפחות פעם אחת. הקול שלי תפס את תשומת הלב של אימא שלי, והיא ביקשה שאשיר שוב. אחר כך ביקשה ממני לשיר משהו של אום כולתום, והקליטה אותי על קלטת ישנה שהייתה בבית. אחר כך הופעתי בפעילויות בבית הספר ובתחרויות זמר, מבחינתי זה היה הרגע המכונן במסע הזה".

מהאקדמיה למרכז אדוארד סעיד המוזיקלי

לאחר שחנה החלה ללמוד תקשורת באוניברסיטת ביר־זית, אחותה יסמין הציעה לה הצעה שהתבררה לימים כחכמה ומה שתהיה דריסת הרגל שלה לעולם המוזיקה והשירה. "מכון אדוארד סעיד למוזיקה נמצא ממש ליד האוניברסיטה. את חייבת להירשם", אמרה לה. יסמין גם התעקשה ללוות את חנה למרכז המוזיקלי.

חנה שרה במשך שנים במקהלת המרכז, הופיעה בפסטיבלים ברחבי העולם, ונחשפה לעולמות מוזיקליים מגוונים. "בתחילת הדרך הסתפקתי בתפקידים קטנים", היא מספרת, "אבל תמיד הרגשתי שיש בי משהו גדול יותר. רציתי להיות זמרת אמיתית, לא רק קול יפה במקהלה גדולה". כשבאוניברסיטה נפתח חוג למוזיקה, חנה לא היססה לרגע ונרשמה. שם השלימה את הידע התיאורטי והמעשי שלה, והחלה לעצב לעצמה שפה מוזיקלית אישית ובטוחה יותר.

כשהיא מדברת על תחילת דרכה בעולם האמנות, חנה נזכרת בתמיכה הרחבה שקיבלה מסביבתה: "לא היו לי שום מוגבלויות משפחתיות או חברתיות להיכנס לעולם האמנות. אבי אדם תומך ואוהב תרבות, וכולם סומכים על שיקול דעתו. התמיכה שלו הייתה עבורי משענת משמעותית".העיר ג'נין נחשבת כר פורה ליוצרים, ולא במקרה להקת "נקש" לאמנות עממית הזמינה את חנה להצטרף לשורותיה כזמרת – צעד שהיא רואה בו את ראשית דרכה המקצועית.

ואולם, האמנים הפלסטינים פועלים במציאות של מחסור כמעט מוחלט בתשתיות מקצועיות: "אין חברות הפקה, אין מלחינים, אין כותבי שירים מקצועיים, אין זכויות יוצרים, ואין מסורת מוסיקלית מתועדת שנוכל להישען עליה. חסרה לנו חממה מוסיקלית אמיתית שבה נוכל לצמוח. תחום המוסיקה עצום – ואמן יחיד לא יכול לכתוב, להלחין, להקליט ולהפיץ לבדו".

חנה מתארת כיצד הסצנה התרבותית הלכה והתפוררה בשל המצב הפוליטי, מחסור במימון ומורכבותם של האירועים הביטחוניים. לפני המלחמה פעלו בגדה רק פסטיבל מוסיקה אחד או שניים, וגם אלה נעלמו זה מכבר. למרות זאת, חנה השתדלה להפיק שירים באיכות גבוהה שמתכתבים עם מציאות החיים העכשווית. "כל שיר יכול להיות נכון לזמן ולמקום, אם הוא מבוצע במקצועיות", היא אומרת. "אבל המצב הנוכחי דחף אותי לעסוק יותר בשירי מורשת פלסטינית, שגם אותם אני אוהבת, ושאותם אני רואה כחלק מהמאבק שלי".

שנתיים ללא שירה 

לפני פרוץ המלחמה ופלישות הצבא הישראלי לג'נין, חנה פתחה פרק חדש בדרכה האמנותית: שירה במסיבות חינה מסורתיות לנשים בלבד ברחבי הערים הפלסטיניות. המיזם נולד משתי סיבות ברורות — הרצון להחיות מסורת עתיקה ולברוא מרחב של שמחה נשית, ולצדו הצורך להיות עצמאית, חופשייה ממנגנוני מימון ומחסור במשאבים.

ההופעה הראשונה התקיימה במסיבת חתונה של קרובת משפחה, וחנה לא שיערה עד כמה תישמע. סרטון קצר שפורסם ברשתות החברתיות הפך לוויראלי, ומהר מאוד הגיעו הזמנות מכל עבר. "שרתי בתלבושת הפלסטינית המסורתית, הרגשתי שהבגד מדבר איתי," היא אומרת. "באמצעות האירועים הקטנים האלה הצלחתי להרוויח מספיק כדי להקליט כמה שירים, עד שהמלחמה עצרה הכול."

עם החרפת המצב הביטחוני בג'נין, חנה חדלה לשיר לחלוטין. "לרגע לא חשבתי על עצמי כאמנית," היא מספרת. "חזרתי למקצוע שלמדתי באקדמיה, תקשורת, והתחלתי לתעד את המתרחש בעיר. פחדתי שהכלים המוזיקליים שלי ייהרסו. בכל בוקר ראיתי ג'יפים צבאיים מול הבית שלי, ולא הצלחתי אפילו לזמזם לעצמי."

קולה נדם עד שהגיעה פנייה ממכון "אלכּמנג'אתי". תחילה התקשתה לשיר בעיצומה של מלחמה, אך השירים שהתבקשה לבצע היו שירי תמיכה בעזה ובפלסטין. הם הזכירו לה שהקול שלה אינו מותרות: הוא חלק מן המאבק והזהות. כך שבה לשיר, ובתוך כך מצאה את עצמה מחדש.

לאחרונה השתתפה חנה ברזידנסי בצרפת. "זה החזיר לי אוויר לריאות," היא אומרת. "הכרתי מוזיקאים חדשים, ועבדנו יחד על מוזיקה לפסטיבל 'ערבסק' — אחד הפסטיבלים המרכזיים למוזיקה מזרחית. ידענו שמונחת עלינו אחריות רבה, אבל התגובות היו מרגשות. הרגשתי שהעולם רוצה להקשיב לנו."

ההשתתפות ב־ The Voice

חנה הרגישה שמזלה האיר לה פנים כשפנתה אליה הפקת The Voice בגרסה הערבית, הצעה שלא רק ריגשה והרתיעה, אלא גם גרמה לה להבין עד כמה הזדמנות כזו היא חד פעמית, ואינה נגישה לאמנים פלסטינים: פלטפורמה רחבה, ממוסדת, שמסוגלת לשאת את קולם אל מעבר לגבולות המקום הצר שבו הם פועלים.

"ברגע הראשון היססתי," היא מודה. "אבל מיד אמרתי לעצמי, זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו: חסות, תמיכה, חממה שמסוגלת לפתוח בפנינו קהלים חדשים. צעד שמאפשר לאמן להיות נוכח באמת."

הבחירה להשתתף בתוכנית לא הייתה קלה, אבל בדיעבד התבררה כדבר הכי טוב שיכלה לבחור. כיום, מיליוני צופים ברחבי העולם הערבי מכירים את חנה ואת קולה. מבחינתה, מדובר בתחנה מרכזית במסע שלה.

אומנות תחת כיבוש 

"אנחנו חיים תחת כיבוש," אומרת חנה בלי היסוס ובקול שאינו מבקש רחמים. "אומנות צומחת בדרך-כלל במקומות שמאפשרים זמן, מרחב, ודמיון. אצלנו, המציאות מכתיבה קצב אחר, יום אחד אתה על במה, ולמחרת אתה בודק אם בכלל אפשר לצאת מהבית. איך אפשר לשרטט עתיד כשהשעה הבאה אינה מובטחת?"

ובכל זאת, בתוך הטלטלה הזאת, מוסדות התרבות של ג'נין, אלכּמנג'אתי, תיאטרון החירות, תיאטרון שד'איא, ממשיכים לפעול. לא מתוך אשליה, אלא מתוך עקשנות של חיים. חנה אל־חג' חסן עצמה מתקדמת במלוא הכוח קדימה: מפיקה חומרים חדשים, שומרת בקפידה שירים מוכנים לרגע שבו יהיה אפשר להשמיעם, ועובדת על רפרטואר של שירי מורשת וריקוד מסורתי. בחודשים הקרובים תופיע בפסטיבלים בג'רש ובעג'לון שבירדן, וקיבלה הזמנות גם למצרים וללבנון.

אבל כשהיא נשאלת על החלום הגדול, היא עוצרת. "אני חוששת לחלום," היא אומרת בכנות מפוכחת.
"כל הופעה שאנחנו מתכננים עלולה להתבטל בגלל פלישה. אין לי יכולת לתכנן אפילו את ארוחת הצהריים. אני אמנית שמנסה לעבוד בתוך מציאות שלא מאפשרת נשימה, ובכל זאת אני נאבקת כדי לשמור על היצר האמנותי חי."

ברור שהיא לא מדברת רק בשם עצמה: "אמן נהיה אמן כשהוא חלק מקהילה. אומנות תמיד הייתה פעולה קולקטיבית, שיחה, לא סולו. אני רוצה לראות עבודת צוות, הדדיות. אחרת אין לזה עתיד."

ולמרות הכול, היא ממשיכה לנוע, בזהירות, באומץ, בתקווה שאינה עיוורת. "אני רק רוצה מציאות שתניח לאנשים להיות בני-אדם. אם האנושות תחזור לראות זו את זה, אולי גם האומנות שלנו תוכל לפרוח כפי שהיא ראויה."