המורה מראמה שעוזרת לתלמידים עם מוגבלויות להגיע רחוק - נרימאן מורעב מתחברת לכל מקום שיש בו לב

בין בתי האבן של כפר ראמה שבגליל, בין ריחות הטאבון והקפה הטרי שמתפשטים השכם בבוקר, התחילה להתגבש דרכה של נרימאן מורָעבּ. נרימאן היא אישה שהפכה את החינוך למשימת חיים ואת העזרה לזולת לדרך טבעית כמו נשימה. נרימאן היא חונכת, מורה, אם רוחנית ואחות לעשרות סטודנטים עם מוגבלויות. אישה שהקדישה את חייה הבוגרים לליווי אחרים בדרכם האקדמית והאישית.

בגיל 37, מאחוריה כבר למעלה מ-15 שנות עבודה עם עמותת על"ה, תואר שני בלקויות למידה שסיימה השנה, עשרות סטודנטים וילדים שליוותה במסע החיים שלהם, ואין ספור סיפורים של השפעה, נתינה ואהבה ללא תנאי. כמו אור שמאיר בחדר חשוך, כך גם סיפורה של נרימאן נוגע בשורשי האנושיות, בזהות, ובמהות הנתינה האמיתית.

נרימאן מורעב נולדה בראמה בשנת 1988, למשפחה בת שבע נפשות. "גדלנו על אהבה ועזרה הדדית", היא נזכרת. "כל בני המשפחה מלוכדים, אוהבים ודואגים זה לזה".

אביה, כיום פנסיונר אגד, עבד קשה כדי לפרנס את משפחתו וכדי שלא יחסר להם דבר. אמה, עקרת בית, הייתה וממשיכה להיות הנשמה של הבית. "אמא שלי שימשה מודל לחיקוי עבורי", מספרת נרימאן. "היא גידלה אותנו על אהבת האחר ועזרה לזולת. מאבא למדתי להיות חזקה, חרוצה ובעלת רצון".

כבר בילדותה, הוריה ראו בנרימאן ילדה מיוחדת – חזקה, אוהבת לדבר, לגונן על אנשים ולעזור להם. "תמיד חלמתי להיות עורכת דין", היא אומרת בחיוך, "רציתי לעזור לאחרים. אבל החיים הובילו אותי לכיוון אחר לגמרי".

ילדות של חיבורים וחלומות

נרימאן למדה בבית ספר נזירות לטיני בראמה, מהגן ועד כיתה ו'. היא הייתה ילדה חברותית, שמחה ומלאת חיים. בבית הספר התחברה לילדים מכל הרקעים – ערבים, בדואים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים. בקייטנת אגד בקיץ, פגשה גם ילדים יהודים. "תמיד התחברתי לכל הילדים", היא נזכרת, "לא הייתה לי הבחנה בין אנשים".

זיכרון אחד חרוט בליבה עד היום. כיתה ג', חזרו לבית הספר לאחר חופשת פסחא. הנזירה נכנסה לשיעור דת, העמידה את נרימאן מול כל התלמידים וסיפרה להם עד כמה עזרה לה נרימאן במהלך החופש לסדר ולנקות את הכנסייה לחג. בסוף נתנה לה מתנה כתודה. "ככה גדלתי", אומרת נרימאן, "על רוח הנתינה ועזרה לכל מי שעבר בחיי".

ההצעה המקרית שהובילה לעל"ה

בשנה השנייה ללימודי התואר הראשון הובילה פגישה מקרית את נרימאן אל ייעודה. ביום חמישי שגרתי, בעודה ממתינה להרצאה האחרונה עם חברותיה, ניגשה אליה סטודנטית צעירה – לבקנית – ואמרה: "נרימאן, אני רואה בך אישה אנושית, רצינית וחכמה, ואני חושבת שיש תפקיד שיתאים לך: ללוות סטודנטים עיוורים ולקויי ראייה".

נרימאן לא הבינה בדיוק על מה מדובר, אך הסקרנות התעוררה. "ביקשתי ממנה להסביר יותר לעומק", היא נזכרת. הסטודנטית הציעה לחבר אותה לעובדת הסוציאלית של עמותת על"ה, המלווה סטודנטים עיוורים ולקויי ראייה.

ביום ראשון התקשרה העובדת הסוציאלית וזימנה אותה לשיחה. "במהלך הפגישה היא מאוד התפעלה מהאישיות שלי", מספרת נרימאן. באותה שנה, 2010, החלה לעבוד עם סטודנטית לקוית ראייה שהפכה לחניכה הראשונה שלה. ומאז – היא לא הפסיקה.

לא מוותרת על אף סטודנטית

ב־15 השנים האחרונות ליוותה נרימאן עשרות סטודנטים במסעם לתואר ראשון ושני. "לא הייתי רק מורה", היא אומרת, "הייתי אמא, אחות, חברה, פסיכולוגית. נוכחת בכל נקודת מפנה בלימודים ובחיים". היא נזכרת בסטודנטית לקויית ראייה שליוותה כבר משנת המכינה באוניברסיטת חיפה. אותה צעירה התקשתה להתחבר ללימודים, נדדה למכללת אורנים, וגם שם התקשתה למצוא את מקומה. "לא ויתרתי עליה", נרימאן אומרת בנחישות שמוכרת לכל מי שעבד איתה. "ישבתי איתה לשיחה אחת, עמוקה, ששינתה את כל התפיסה שלה".
השינוי היה דרמטי: הסטודנטית לא רק סיימה תואר ראשון, אלא השלימה גם תואר שני. "עד היום היא מודה לי שלא איפשרתי לה לוותר על עצמה". מוסיפה נרימאן, בקול שמערב גאווה ושקט.

מקרה אחר נחרט במיוחד בזיכרונה: העובדת הסוציאלית פנתה אליה וביקשה שתלווה סטודנטית עיוורת המסתייעת בכלבת נחייה. "ברגע הראשון חשבתי שיהיה לי קשה", היא מודה. "פחדתי מכלבים". אבל היא לא הרשתה לפחד לנהל אותה. היא הסכימה מיד — והפחד התפוגג. "לא רק שהתרגלתי לכלבה, נקשרתי אליה", היא צוחקת. "אותה סטודנטית ואני הפכנו לחברות קרובות. גם אחרי שסיימה תואר שני, היא יודעת שאפשר לפנות אליי בכל רגע". בשנים האחרונות הרחיבה עמותת על"ה את פעילותה גם לסטודנטים עם מוגבלויות ומחלות שאינן קשורות ללקות ראייה. עבור נרימאן, זה פתח עוד דלתות לחיים של אנשים נוספים. היא ממשיכה להיכנס בעדינות — אך בנחישות — אל המרחב האקדמי והאישי של כל מי שלצידה, ולהפוך לדמות משמעותית במסע שלהם.

לראות את יופי העולם דרך החניכים

במקביל לעבודתה הפרטנית עם סטודנטים, התנסתה נרימאן גם בבתי ספר לחינוך מיוחד במהלך לימודי ההוראה שלה. ושם קרה משהו בלתי צפוי: הילדים נקשרו אליה בעוצמה מיוחדת, והיא אליהם. "אהבו לראות אותי ולהיות בחברתי", היא מספרת. "אהבו לדבר איתי, לשתף אותי, אפילו בדברים הכי אישיים".

מה משך אותם דווקא אליה? "האמנתי בהם וביכולות שלהם", מסבירה נרימאן. "ראיתי בהם דברים שאחרים לא הבחינו בהם". היא התבוננה בכל ילד וילדה כפוטנציאל שמחכה להתגלות, ודאגה להיות זו שמדליקה את הנר הפנימי שחבוי בהם.

אותה חוויה פתחה בפניה גם דלת פנימית. "גיליתי בעצמי יכולות שלא הכרתי קודם", היא אומרת. "יכולת להשפיע, לגרום לילדים לבטוח בי". היא למדה עיקרון שמוביל אותה עד היום: "כדי ללמד ילד — הוא צריך קודם להיות פנוי רגשית. למדתי להרגיש מתי הם טובים ומתי משהו כבד על ליבם. רק כשהרגישו טוב, עברתי איתם ללמידה".

החלום הבא: מרכז למידה

השנה, לאחר שסיימה תואר שני בלקויות למידה – אבחון וטיפול, לנרימאן יש חלום חדש: להקים מרכז למידה לתלמידים מתקשים ולקויי למידה. זהו חלום שנובע לא רק מן הניסיון המצטבר, אלא גם מהיכרות עמוקה עם הצורך הדוחק. בחברה הערבית קיים מחסור משמעותי בשירותים, בתשתיות ובכוח אדם בתחום החינוך המיוחד; אבחון לקויות למידה מתבצע לעיתים מאוחר, ולעיתים כלל לא. "אני רוצה לתת מענה לילדים ולמשפחות שלא מקבלים את מה שמגיע להם", היא אומרת.

כשמבקשים ממנה להגדיר את עצמה, נרימאן עונה בפשטות: "אני אישה שמסתכלת על אנשים כשווים, ומתנהגת אליהם בצורה שווה—ללא הבדל דת, גזע, צבע ולאום". ומוסיפה: "למדתי דבר אחד חשוב — שאין דבר העומד בפני הרצון. אפשר להתגבר על הכול ולהגיע רחוק, גם כשהדרך רצופה קשיים". זהו שיעור שהיא עצמה קיבלה מהסטודנטים והתלמידים שליוותה לאורך השנים.

"אני לא רק מורה", היא אומרת, "אני חלק מהמשפחה של כל סטודנט, סטודנטית, ילדה וילד שאני עובדת איתם. אני מאמינה בהם גם כשהם לא מאמינים בעצמם, ולא מוותרת עליהם אף פעם".

בגיל 37, בזמן שאחרים מבקשים יציבות ושקט, נרימאן ממשיכה לבחור בדרך המאתגרת: ללוות אנשים שנעזרים בה, אחד אחד. הסיפור שלה הוא עדות לכך שחינוך איננו רק העברת ידע, אלא יצירת מרחב של אמון, תקווה ואפשרות. מראמה לכל מקום שבו יש לב המבקש תמיכה — היא הולכת. לא כפרפר מתוק או סמל, אלא כאישה שמביטה בילדים ובעולם בעיניים פקוחות ורואה את מה שאפשר להיות.