אני גווע ברעב... איך אני אמור כותב?
כתבות
כשהתחלתי לכתוב, לא כתבתי כסופר. מעולם לא התכוונתי לעצב את זהותי דרך מקצוע או זהות ספרותית. בפשטות, כתבתי כי הכתיבה הייתה האוויר היחיד שהיה זמין עבורי. הכתיבה הייתה אמצעי שבעזרתו עיצבתי את הלו"ז היומי שלי, כלי שעזר לי לווסת את הרגשות הסוערים בתוכי, ולגבש חלל זמני של שלוות נפש בתוך סערה חיצונית בלתי נגמרת. הכתיבה לא הייתה צוהר לעולם, אלא צוהר אך תוך עצמי. כאשר התגבשה אחיזתי בשפה, הרגשתי שסוף סוף רכשתי חבר בפלנטה הפראית הזו; חבר שמקשיב לי, ולא בורח, ומעניק לי הרגשה שהעולם יכול לצאת, אפילו לרגע, מהמונוטוניות שלו.
מה שלא ציפיתי זה שיום אחד החבר הזה ייאלם דום. לא כי החלטתי להפסיק לכתוב, אלא משום שאינני מסוגל לכתוב כבר.
והסיבה? אני גווע ברעב.
מאז התחילה מלחמת ההשמדה בעזה, אני שוקל כל דבר מחדש. הרגשתי שכל הערכים שעיצבו אותי החלו להרעיד את עולמי. אפילו הכתיבה, אותו כוח נסתר שבעזרתו נאבקתי שוב ושוב בפחד, ובעקירה, ובאובדן, התחלתי לראות אותה כחלק מהדברים המתפרקים מסביבי. היא התחילה להתמוסס, להתפורר, ולהיעלם עם הזמן. אז פקד אותי אסון אמיתי. המלחמה היא יצור משונה. היא לא מסתפקת בהרס ביתך, אלא רוצה גם למשוך את השטיח שמתחת לרגליך. היא רוצה להשמיד את הוודאות ולמחוק את מה שנותר מהביטחון שאפסנת פעם בחדרך הקטן. יחד עם זאת, האם אתם יודעים שהרעב הוא הרסני לאדם יותר מהמלחמה?
תהיתי אם עדיין יש תועלת מהכתיבה? האם ישנה משמעות לערום מילים בזמן שגופות נערמות מתחת להריסות? מה המשמעות של כתיבה על אסתטיקה ואהבה בעולם הממשיך להרעיב אותך, ואינו מתעניין בכאבך?
משהו בתוכי נאבק בהתפוררות הזו. כתבתי הרבה, גם במהלך העקירה ומתחת להפצצות. כתבתי על ילדים שהלכו לאיבוד, על מתים בלי תכריכים, ועל בתים שהפכו לאבק. כתבתי למרות העייפות והעצב והפחד, אך לא כתבתי מילה על הרעב. ואז, הגיע מארס 2025. הרעב מעולם לא דפק בדלת גופי, אלא קרע את חזי בכוח והתנחל בתוכי...
ואקום
ידידיי הקוראים, עכשיו כשאני חווה את הרעב בגופי, אני יכול לדווח שהוא אינו דומה לשום דבר שדמיינתי אי פעם. הרעב אינו תחושה מופשטת של ריק בתוך הקיבה, אלא קהות טוטלית המתפשטת מהקיבה למוח. הוא מבלבל את הזיכרון, מחליש את הראייה, והופך כל רעיון לבור עמוק שהמוח התשוש שלך אינו מסוגל לחפור. הרעב גוזל ממך את יכולותיך הבסיסיות ביותר: ריכוז, סבלנות, תחושה, והרצון להגיד דבר מה. המחשבה נהיית מותרות שאתה לא יכול להרשות לעצמך, והמילים מקבלים משקל שאתה לא יכול לשאת.
הרעב שאני שוכב בתוכו כעת ונבלע על ידו אינו אלא ריקון המנוחה ושלוות הנפש. הוא מכריח אותך לארגן את עצמך מחדש כשאתה מתקרב לסיום.
לפני כמה ימים, התלוננתי בפני העורכת, שכבר אין לי רעיונות לכתיבה. אני כבר לא מסוגל להשחיל את החוט במחט. שמעתי בעצתה של אסמא'א, והחלטתי לכתוב על הרזון והחולשה והתשישות המנטליים שלי. ההצעה החדשה לכתיבה נסבה סביב הכאב שאני חש. כאב שלא ידעתי מקודם.
עצרתי אחרי כל משפט שכתבתי. לא בגלל שרציתי לחשוב מחדש על מה שכתבתי זה עתה, אלא משום שלא נשאר לי כוח נפשי להמשיך. הרעב מוחץ אותך באיטיות. אתה מרגיש שאתה גוסס לבדך במדבר שכף רגל מעולם לא דרכה בו מקודם. אינני מסוגל יותר לישון שינה בריאה, או לשבת כדי לקרוא. אני מרגיש שאני מתמוסס. לנוכח ההתמוטטות האיטית הזו, הכתיבה שתמיד חיזקה אותי אינה יכולה לעשות מאומה.
רעב המוני
ברעב, אתה מת לבדך. אתה נשבר נפשית. לרעבים שמסביבך אין שום ערך. הימצאותם בקרבך אינה מחזקת אותך. אדרבה, כשאתה מרגיש שהרעב נהיה המוני, אתה מבין שכל הידיים שהיו יכולות להציל אותך כבר נכרתו. אף אחד לא יבוא לסייע לך. אילו מילים אני יכול לכתוב כדי לתאר זאת?
גרגר חיטה אחד לא הגיע לצפון הרצועה, היכן שאני נמצא. השווקים ריקים. הסחורה הזמינה בשווקים נמכרת במחיר פי מאתיים ממחירה האמיתי. אין מי שיפקח, אף אחד לא מתבייש. הם אינם מתייחסים אלינו כבני אדם. האוכל שאנחנו אוכלים מגיע מפחיות בלבד: עדשים, אורז, שעועית... שום דבר אינו משביע. העדשים נהיו האויב שלי, אך זה האוכל הזמין היחיד. מרוב שאכלתי עדשים, הם כבר מעוררים בי בחילה. הם אינם מספקים לי כוח, או תקווה.
אני חי על מנה אחת ביום. כך גם שאר תושבי עזה. מנה אחת בלי חלבון או סידן, בלי לחם, ובלי טעם. מנה חסרת משמעות ומרכיבים. למרות זאת, אני נאלץ לעשות משימות מתישות מדי יום: לסחוב עצים לאש, להביא מים ממרחקים, לעלות לקומה החמישית, ולחפש אחר קילו קמח שמחירו עשרים דולרים, או קופסת סרדינים מבחילה.
אני עושה כל זאת בזמן שרמת האנרגיה שלי היא הנמוכה ביותר שידעתי אי פעם.
בתנאים האלה, הכתיבה חדלה מלהיות מעשה של התנגדות, והפכה להיות מעשה בלתי אפשרי. גופי אינו תומך בי. מוחי מסוחרר. אני מנסה להתחיל טקסט חדש, אך ראשי ריק כמחסני העיר הריקים. הרעיון אינו מופיע, התשוקה אינה מושכת אותי, ואין תחושה פנימית הדוחפת בי לבנות. אין בתוכי שום דבר. נדמה שהרעב סחף את האדמה ממנה צמחו מילותיי.
הדבר הכי גרוע ברעב זה שהוא גורם לך להיות מנוכר מעצמך. אתה מאבד את האמפתיה שלך כלפי דברים אחרים, ומתכווץ. אתה מתחיל לרחף מעל גופך ולהתבונן בעצמך מלמעלה. אתה מפחד מעצמך, וחושש לחייך. האוכל הופך להיות רעיון קיומי ורוח מיתולוגית. אתה נזכר בטעמים שהספקת לשכוח. רשימת המאכלים המועדפים משתנה. קופסת הטונה הפכה להיות פסגת חלומותיך. כשאתה מבשל טונה עם חתיכת תפוחי אדמה וקצת טחינה, אתה חוגג כאליו אכלת זה עתה סעודה מפוארת.
פירוק העצמי
זה לא טקסט על טרגדיה, ותו לא. זהו טקסט על התפשטותך מהאנושיות שלך. הרעב משאיר נפשך שברירית, גופך חלש, ושפתך נעדרת. אתה מרגיש שהעולם לא רואה אותך, לא שומע אותך, ולא איכפת לו אם עודך חי, או בדרכך למות.
בתוך מלחמת ההשמדה, הרעב הוא יותר ממצב של מחסור פיזי. הוא פירוק העצמי שלך, היכחדות הדרגתית של אנרגיית החיים שלך. אתה מתחיל לתהות: מהו ערך הכתיבה אם אינני מסוגל להיות שבע? מה שווה זיכרון אם אינני יכול לשחזר אותו? מהי משמעות החיים אם יומך הוא ניסיון כושל להשיג ארוחה שאינה דומה לאוכל?
כשאני כותב היום, אני מרגיש שאני בלבה של חוויה חוץ-גופית. המילים אינן נובעות ממני, הן נובעות משאריות אדם שהייתי פעם. אני מרגיש שאני כותב כי עליי לעשות מעשה שישכיח ממני את הרעב. הכתיבה נהייתה רגע מתיש הדורש מאמץ פיזי ונפשי שאינני משיג. הרעב מפשיט את השפה ממך, כמו את השינה, המנוחה, והתקווה.
הגרוע ביותר הוא שתיקת העולם.
שתיקה מוחלטת.
כאילו הרעב שהורג אותי אינו נראה, או נשמע, או נוגע לאף אחד.
אני סופר. או, הייתי פעם סופר.
אך אינני מסוגל לכתוב עכשיו.
אני רעב. הרעב יותר חזק מהשפה. הוא נהיה יותר חזק מזיכרוני, מיכולתי לעבד או לתעד. לא פרשתי מכתיבה. אני משותק. אין לי יותר כלים להביע, ולא גוף לשבת, ולא מוח שיכול להכיל משפטים ארוכים.
אני מפחד למות לפני שאני כותב את מותי.
אני חושש שהשפה תישאר כלואה בתוכי ולא תמצא דרך לצאת החוצה.
אני מפחד מהרעב יותר מהמוות. הרעב מחסל אותך מנה מנה, והופך אותך לצל שנשחק ללא זעקה.
האם מישהו יקרא את מה שכתבתי זה עתה?
האם מישהו יאמין שסופר כבר אינו מסוגל לכתוב משום שהוא לא מוצא דבר לאכול?
האם למישהו איכפת שבחלק מסוים מהעולם יש בני אדם רעבים עד שנפשם משותקת?
אולי לא.
אך הנני כתבתי את הטקסט הזה, למרות הכל.
כתבתי כדי לומר שהכתיבה אפשרית... רק כשהגוף שורד לבדו.
