פנים לאפרטהייד הסביבתי: הגדה המערבית שחורה, יהודה ושומרון ירוקות

תופעת הפיכת הגדה המערבית למזבלה של מדינת ישראל אינה מקרית או שולית, אלא חלק ממבנה קולוניאלי מורכב בו מדינת ישראל, חברות פרטיות, ושוק שחור רחב משלבים ידיים ועובדים יחדיו. תופעה זו חורגת מגבולות משבר סביבתי או כלכלי גרידא, וחושפת מנגנונים קולוניאליים המשתמשים בסביבה ככלי לאלימות והדרה. במסגרת המנגנונים האלה, הפסולת מנוצלת לייצור מרחב לדחיית האוכלוסייה הפלסטינית, תוך פגיעה באיכות חייהם ובתנאים הבריאותיים והאקולוגיים בגדה המערבית.

בזמן שהגדה המערבית הופכת למזבלה,  יהודה ושומרון נותרים ירוקים

למרות שמדובר באותו מרחב טריטוריאלי שהפלסטינים מכנים "הגדה המערבית", ואילו הישראלים מכנים "יהודה ושומרון", מדינת ישראל משתמשת בסטנדרטים כפולים לניהול אזור זה: "הגדה המערבית" הופכת טיפין טיפין למזבלה רעילה שאליה מרחיקים סיכונים סביבתיים, בעוד "יהודה ושומרון" מתעצבת כמרחב ירוק, נקי ומתוכנן בקפידה. כפילות זו ממחישה דפוס מובהק של אפרטהייד סביבתי, שבו הארץ נחלקת לשטח פלסטיני מזוהם, מול מרחב התנחלותי מוסדר. זוהי עדות חדה ומובהקת לאופייה הקולוניאלי של המדיניות הישראלית.

במקום למצוא פתרונות מקומיים, ישראל מנצלת את השטחים הפלסטיניים להקמת מתקנים לטיפול בפסולת המיוצרת בתוך שטחי הקו הירוק. הפסולת המועברת לגדה המערבית כוללת חומרים מסוכנים במיוחד: בוצת שפכים מטוהרים, פסולת רפואית, שמנים משומשים, ממיסים, מתכות כבדות, פסולת אלקטרונית, וסוללות. בכך, הגדה המערבית הופכת בפועל ל־"מזבלה", או ל־"מקלט סביבתי" לפסולת הישראלית. יחד עם זאת, ישנן ארבע שכבות ליחסים הסביבתיים בין ישראל והפלסטינים, אשר מרכיבות יחדיו תמונה רחבה יותר למתרחש בגדה המערבית:

ראשית, השלטון הימני בישראל מתייחס לשטחי הגדה המערבית כאל "יהודה ושומרון", ופועל להרחבת ההתנחלויות. במסגרת זו, מדינת ישראל בונה תשתיות מתקדמות הכוללות מערכי איסוף, טיפול, ומחזור פסולת, אשר יוצרים סביבה נקייה ובריאה עבור המתנחלים. כיום, פועלים בשטחים הפלסטיניים כ־35 אזורי תעשיה ישראלים, חלקם מוגדר כ־"פארק תעשייתי ירוק".

שנית, ובמקביל לכך, מנוצלים המרחבים הפלסטיניים – ובייחוד אזורים שטרם "נבלעו" בשטחי ההתנחלויות – כאתרי הטמנה לנזקים סביבתיים חמורים. על פי דיווחים בינלאומיים, אתרי פסולת אלה הם מהגדולים במזרח התיכון ביחס לגודל האוכלוסייה המקומית. התוצאה היא זיהום מי תהום, פגיעה חמורה במגוון הביולוגי, ושימוש בסביבה עצמה ככלי להדרה ושליטה.

שלישית, ישראל מונעת מהרשות הפלסטינית – שמלכתחילה משוללת מנגנון מקצועי לניהול פסולת – לפתח תשתיות חלופיות. המנהל האזרחי מנצל את חולשת הרשות הפלסטינית כדי להעמיק את הפער הסביבתי בין הפלסטינים למתנחלים.

רביעית, תוך התעלמות מוחלטת מאיסור הכיבוש הישראלי על כל פיתוח סביבתי עצמאי מצד הפלסטינים, ארגוני ימין התנחלותי פועלים לטשטוש האחריות הישירה של מדינת ישראל על הנעשה בשטח. ארגונים אלה מטילים את האשמה על הרשות הפלסטינית, ומציגים אותה כגוף בירוקרטי כושל, נטול מודעות סביבתית, ומנותק מסטנדרטים מודרניים לטיפול בפסולת. יתר על כן, הם מקדמים קמפיינים הקוראים להחלת החוק הישראלי גם בשטחי A ו־B, בשם הצורך ב־"החלת סדר סביבתי".

רשתות הברחה של פסולת אלקטרונית בדרום חברון – דוגמה למזבלה מתועשת

דו"ח מבקר המדינה לשנת 2024 חושף שברחבי הגדה המערבית ישנם 123 אתרים בלתי חוקיים לשריפת פסולת, וכי חלק ניכר מאתרים אלה גורם לזיהום אוויר המתפשט אל תוך שטח ישראל. מבין סוגי הפסולת המסוכנים ביותר המטופלים בגדה המערבית, בולטת הפסולת האלקטרונית המוברחת מישראל. מדי שנה, מוברחים לשטח זה 57,000-64,000 טון פסולת אלקטרונית הנשרפת כדי להפיק מתכות יקרות, בעיקר נחושת. שריפות אלו מייצרות מזהמים רעילים במיוחד, ובהם דיוקסינים, חלקיקים נשימים עדינים, תרכובות אורגניות נדיפות, ופחמן חד־חמצני. זיהומים אלה מובילים לעלייה ניכרת במחלות לב ונשימה, ומגבירים את שיעורי התחלואה בסרטן.

פעילויות אלה מרוכזות בעיקר באזור דרום הר חברון, אליו מועברת במשך יותר מ־15 שנה מרבית הפסולת האלקטרונית, ומפוזרת לשם סילוק לארבעה כפרים פלסטיניים: בית עווא, דיר סמאת, אל־כום ואידנא. עם הזמן, הפעילויות הלא חוקיות האלה התפתחו לכדי שוק שחור מאורגן האוסף מדי שנה כ־40,000 טון פסולת אלקטרונית, ומספק יותר מ־1,000 מקומות עבודה. נוסף לכך, הפעילות הזו תומכת בכ־380 מיזמים קטנים, ומייצרת הכנסות המוערכות בכ־28.5 מיליון דולר בשנה. השריפות הללו מתבצעות בעיקר באזורים המסווגים כשטחי C, בהם הרשות הפלסטינית מנועה מהפעלת שליטה או פיקוח, בעוד שברוב המקרים, ישראל מסתפקת בעצימת עין.

הקשר העסקי מורכב ורב־שכבתי: מפעלים וקבלנים ישראליים יוזמים את ההברחות בעוד ששחקנים פלסטינים מפעילים את אתרי השריפה. אף שמדובר בפעילות לא חוקית מובהקת, העלמת הטיפול בפסולת האלקטרונית מעין האזרחים הישראלים משקפת מנגנון מבני: ישראל חוסכת את העלויות הגבוהות הכרוכות בפירוק וטיפול תקני בתוך שטח הקו הירוק (פי 20-50% מעלות הטיפול בגדה המערבית), בעוד היא מנצלת את המצוקה הכלכלית של הפלסטינים כדי לדחוף עובדים למעגלי עבודה מסוכנים ורעילים.

בסיומו של התהליך, המתכות המופקות באתרי הפסולת הלא חוקיים מוחזרות חזרה לשוק הישראלי. לכל אורך המעגל הזה ישנו ניצול שיטתי ועמימות רגולטורית המשרתים את ההיגיון הקולוניאלי. ברמה התיאורטית, ניתן לפרש את התופעה הזו במסגרת רעיון ה־"אלימות הסביבתית" המשולבת עם אלימות צבאית: זיהום האוויר, המים והאדמה הופך לאמצעי לשחיקת ודחיקת האוכלוסיות הפלסטיניות. דוּוח בעיירות כמו אִדְנָא, עזון וג'יוס על שיעורי תחלואה ותמותה כתוצאה מזיהום המגיעים לשיעורים יותר גבוהים משיעור קורבנות נפגעי התקיפה הישראלית בתקופת הדיווח. זוהי עדות לכך שהכוח הקולוניאלי מפעיל גם מנגנוני "הרעלה איטית" המשנים את יחסי החיים והמוות במרחב.

הממדים הבריאותיים והחברתיים

מחקרים רפואיים בשטח חושפים את ההשלכות הקטסטרופליות של הפסולת הישראלית בגדה המערבית. שיעור חולי סרטן ריאה עלה ל־22.8% מכלל מקרי הסרטן בקרב גברים, בהשוואה ל־12% בלבד בירדן, ו־9.5% בישראל. בנוסף, אזורים מסוימים נקשרו לתופעות בריאותיות חמורות: לפי דו"ח משנת 2015, ישנה עלייה במקרי ההפלות והמומים המולדים בעיירה שוקבא, ותועד זיהום מי תהום בעיירה עזון. נתונים אלה ממחישים כי אתרי הפסולת אינם רק "בעיות סביבתיות", אלא משמשים ככלים ליצירת "מוות איטי" עבור הפלסטינים, וליצירת סביבה דוחקת הכופה על האזרחים עקירה או הגירה.

בכפר אִדְנָא שבנפת חברון מתגלמת דוגמה מובהקת לתופעה זו: מוזרמים לכפר מדי יום בין 200 ל־500 טון פסולת אלקטרונית מישראל, כך שהכמות השנתית מגיעה לכמעט 64,000 טון. התושבים שורפים את הפסולת כדי להפיק ממנה מתכות יקרות ערך, ובכך יוצרים רווחים המגיעים למיליוני שקלים על חשבון בריאותם וסביבתם. לפי הערכות, הכנסות הכפר אִדְנָא מתעשייה זו הגיעו לכמיליארד שקלים בשנת 2018, אלא שהרווחים הכלכליים, על אף היקפם, מלווים בסיכונים כבדים: עלייה במחלות סרטן ומחלות נשימה כרוניות, לצד זיהום האוויר ומי התהום.

מבחינה כלכלית, ההפסדים הבריאותיים והסביבתיים הנגרמים משריפת הפסולת בגדה המערבית בין השנים 2023 ל־2030 נאמדים בכ־9.1 מיליארד שקלים. בשנת 2022 לבדה, נרשמו הפסדים בין 880 מיליון ל־1.3 מיליארד שקלים, וכללו ירידה בתפוקה החקלאית, הוצאות בריאות, ונזקים סביבתיים. דו"ח רשמי נוסף מצביע על כך שזיהום האוויר הנגרם משריפות בלתי חוקיות וזיהום מי התהום בשל טיפול לקוי בשפכים גורמים להפסדים שנתיים של כ־1.3 מיליארד שקלים. במידה ולא יינקטו צעדים להתערבות מיידית, ההפסדים עלולים להצטבר לכ־26 מיליארד שקלים תוך שני עשורים. אף שהפתרונות המוצעים הוערכו בכ־3 מיליארד ש"ח, הם נשענים על שליטה ישראלית והרחבת מעורבותה הישירה, במקום לאפשר לרשות הפלסטינית – כפי שנקבע בהסכמי אוסלו – לפתח יכולות עצמאיות לניהול המשברים הסביבתיים.

גם בעת מלחמה, אסור להתעלם ממנגנון זה: הוא מגדיר את תנאי החיים הבסיסיים של מיליונים, וממחיש כיצד אלימות קולוניאלית מתבטאת גם בניהול הסביבה.