היפ-הופ ערבי

 הנאא זריק-סאיג: "אני מביאה את התרבות, המוזיקה, והזהות הערבית אל עולם ההיפ הופ"

מוזיקת היפ הופ בוקעת מתוך אולם ריקודים ברחובות חיפה. קצב המוסיקה חודר מבעד לקירות, והתנועות על רחבת הריקודים מספרות סיפור על חופש, זהות ותרבות. זהו "בית הנאא' לריקוד" – המקום שבו הנאא' זריק-סאייג (38) הגשימה את חלומהּ והוכיחה שאפשר להצליח גם בבחירות שהלב מחליט, ולא רק השכל. 

הנאא' היא המורה הראשונה בחברה הערבית שהפכה את ריקוד ההיפ הופ למקצוע. מסלול חייה העובר בין נצרת לחיפה, ובין אולמות הלימוד לאולמות הריקוד, משקף את יכולתה לשבור מסגרות ומוסכמות, ולהציע פרשנות תרבותית ייחודית לריקוד. היום הנאא' מטפחת דור של רקדניות היפ הופ צעירות במכון ההיפ הופ שהקימה, ומציבה את הסגנון הזה כזירה של זהות, חינוך ושינוי חברתי, ולא רק כתחביב.

"החיים הם מסע ארוך", היא אומרת בהרהור, "ככל שאת מאמינה יותר ביכולות שלך ומשקיעה בעצמך ונותנת בחזרה, כך תהיי מאושרת ומוצלחת יותר". בגיל 38, הנאא' ממשיכה לרקוד, ללמד, ולהשפיע. היא הוכיחה שמעולם לא מאוחר מדי לבחור במה שהלב מוהר, ושריקוד יכול לעשות שינוי חברתי.

בין נצרת לחיפה – ילדה עם חלום

הנאא' נולדה בנצרת בשנת 1987, אך משפחתה עברה לחיפה כשהייתה בת חמש שנים. היא הילדה הבכורה במשפחה בת חמש נפשות. במשפחה שבה האמא היא מורה והאבא רופא, היה ברור שהשכלה והישגים אקדמיים הם הנתיב הטבעי והמובן מאליו עבור הילדים. "כשהתבגרתי, תמיד ידעתי שאלמד באוניברסיטה", היא נזכרת, "אבל הלב שלי ידע שיש בי משהו אחר שמושך אותי".

כבר בימי התיכון הצטרפה הנאא' לחוג ריקודי היפ הופ. מה שהתחיל כפעילות חוץ-לימודית בשעות אחה"צ, הפך במהרה לתשוקה בוערת. "כשרקדתי, הרגשתי חופשיה", היא מספרת. "זה היה המקום שבו התאפשר לי להיות אני האמיתית. בלי מילים... רק תנועה".

חרף התשוקה לריקוד, בחרה הנאא' ללכת בדרך המסורתית והשלימה את לימודיה לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ולתואר שני בייעוץ ארגוני. יחד עם זאת, היא לא זנחה את הריקוד במהלך לימודיה האקדמיים. "התחלתי ללמד היפ הופ כתחביב, וזיהיתי אצל כמה בנות אותה שלהבת שבערה בי. פשוט רציתי להעניק להן את מה שהריקוד העניק לי".

המעבר מלימוד היפ הופ כתחביב להוראה מקצועית התרחש באופן הדרגתי. בתקופת לימודיה לתואר שני, החלה הנאא' ללמד ריקוד באופן לא רשמי. הצעד המשמעותי הראשון הגיע עם סיום הלימודים באוניברסיטה, כאשר המורה היהודייה אצלה למדה החליטה להפסיק ללמד שיעורי היפ הופ. "היא ניגשה אליי ואמרה: 'הנאא', את צריכה להחליף אותי. יש לך את זה'. זה היה הרגע שבו האמנתי בעצמי".

באותה תקופה, התחילה הנאא' ללמד היפ הופ בעיר שפרעם באופן קבוע. לאחר סיום לימודיה האקדמיים, התחילה לעבוד כיועצת ארגונית – התחום שלמדה והשקיעה בו במשך שנים. במקביל, המשיכה ללמד היפ הופ, אך הגיעה לשלב בו הרגישה שמשהו אינו מסתדר. "הרגשתי שזה לא המקום שלי", היא מודה. "בכל יום שבו חזרתי הביתה מהעבודה כיועצת, היה הראש שלי בריקוד. הבנתי שאני צריכה לבחור: להמשיך בדרך שהוריי רצו, או ללכת אחרי הלב שלי".

מבית הגפן לעצמאות

הנאא' קיבלה החלטה גורלית: היא עזבה את עבודתה כיועצת ארגונית ועברה ללמד היפ הופ בבית הגפן (בית אל-כּרמה) שבחיפה, שם לימדה במשך שלוש שנים. מבחינתה, זו הייתה תקופה של התבגרות מקצועית, שבה חידדה את כישורי ההוראה שלה ועיצבה את חזונה לעתיד. יחד עם זאת, החלום האמיתי תמיד היה לפתוח מרכז ריקוד משלה. "רציתי מקום שיהיה בית אמיתי לריקוד", היא מסבירה. "מקום שבו בנות ערביות יוכלו לבוא, להרגיש בנוח, ולבטא את עצמן דרך ההיפ הופ".

הדרך לשם לא הייתה קלה. כשבישרה להוריה על כוונתה לעזוב את הייעוץ הארגוני ולפתוח מרכז לריקוד, התגובות היו מעורבות. "הוריי שאלו: 'את מוותרת על מה שלמדת ועל כל ההשקעה בשביל מכון ריקוד?'", היא נזכרת. "זה היה קשה. זה היה קונפליקט אמיתי. מצד אחד רציתי לרצות את המשפחה, אך מצד שני רציתי לממש את אהבתי האמיתית לריקוד".

למזלה, אחרי ההתנגדות הראשונית, התמיכה המשפחתית לא איחרה לבוא. "אמא הבינה אותי. היא ראתה כמה זה חשוב לי וידעה שלא אוכל להיות מאושרת אם לא אנסה". גם בעלה של הנאא' התנגד בהתחלה לשינוי הדרסטי, אך שינה את דעתו במהרה. "הוא ראה כמה אני שרופה על זה, ובסוף אמר לי: 'לכי על זה, ואני אעזור לך'".

בשנת 2018, לאחר שלוש שנות הוראה בבית הגפן, והניסיון שצברה בשפרעם, הנאא' עשתה את הצעד הגדול והקימה את "בית הנאא' לריקוד". בהתחלה למדו אצלה 150-200 רקדניות, אך המספר רק הולך וגדל עם השנים. "ידעתי שאני צעירה ושאין לי ניסיון בניהול מכון", היא מודה, "אבל האמנתי בעצמי, וידעתי שהידע שרכשתי בייעוץ ארגוני יעזור לי לנהל את המקום הזה בצורה נכונה".

היפ הופ ערבי

עבור הנאא', היפ הופ איננו רק סגנון ריקוד, אלא גם כלי לביטוי תרבותי, לשימור הזהות, ולפריצת גבולות. "אני מורת ההיפ הופ הערבייה הראשונה", היא אומרת בגאווה. "ולכן התברכתי באפשרות להוביל כיוון תרבותי אחר, ולהשאיר חותם ערבי על עולם ההיפ הופ. אנחנו לא מנסות לחקות את הריקוד המערבי, אלא מביאות את התרבות, המוזיקה, והזהות שלנו אל עולם ההיפ הופ. הכל נטמע ומתמזג בתוך תנועות הגוף והקצב". יחד עם זאת, הדרך רחוקה מלהיות קלה. "בחברה הערבית אין עניין רחב בהיפ הופ. רבים רואים בסגנון הזה עבודה זרה, משהו שלא שייך לנו. אבל אני מאמינה שריקוד הוא שפה אוניברסלית, ושאפשר לשזור אותו בתרבות שלנו".

לנוכח המצב הביטחוני בשנתיים האחרונות, החלו לצוץ קשיים חדשים. "הרקדניות סיפרו לי שהן הרגישו אפליה בתחרויות רק משום שהן ערביות", היא משתפת בכאב. "היה לי קשה מאוד לשמוע זאת, אבל תמיד חיזקתי אותן ואמרתי: 'יש דרך לשנות את המציאות. אנחנו לא מוותרות'".

חלומות גדולים

למרות שקבוצות מגוונות מכל שכבות הגיל לומדות היפ הופ ב־"בית הנאא' לריקוד", ישנה קבוצה אחת הקרובה במיוחד לליבה של הנאא': "הנבחרת". קבוצה הנבחרת מורכבת מרקדניות נערות מכיתה ז' ומעלה, ורקדניות היפ הופ ותיקות המשתתפות בתחרויות ריקוד מקומיות ובינלאומיות. "הבנות האלה נושמות היפ הופ", היא אומרת בגאווה. "הן מגיעות לכל אימון עם אנרגיה בלתי נדלית ומסירות מוחלטת".

הנאא' החליטה לפני כמה שנים להרחיב את החלום, ולכן הקימה רשת מרכזי היפ הופ הפזורים ברחבי הארץ. "המטרה הייתה ברורה", היא מסבירה. "רציתי שנופיע בתחרויות עולמיות תחת שם ערבי, לא כחלק מקבוצה יהודית שבה אנחנו רק 'הבנות הערביות'. רציתי שיראו אותנו כמו שאנחנו".

במאי האחרון, יצאה הנבחרת לתחרות בינלאומית בפולין. "אמנם לא ניצחנו, אבל זו הייתה חוויה ייחודית", מספרת הנאא'. "זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה ערבית מישראל מגיעה לתחרות שכזו, ונושאת את התרבות שלנו בגאווה. זה היה רגע של גאווה עצומה, עבורי ועבור הבנות".

מעבר להיותה מורה וחלוצה בתחום, הנאא' היא גם אישה נשואה ואם לשני ילדים: עפיף בן 11, ועדי בן 8. היא מודה שהאיזון בין קריירה למשפחה הוא אתגר יומיומי: "אני מנסה להיות נוכחת בכל מקום. הילדים שלי רואים אותי עובדת קשה, אך הם גם רואים איך אני מגשימה חלום. אני מקווה שאני מצליחה להעביר להם מסר חשוב". מבחינתה של הנאא', הדוגמה האישית שהיא מהווה לילדיה אינה משמעותית פחות מהעבודה המאומצת שהיא עושה באולם הריקודים: "אני רוצה שהם יבינו שאפשר לחלום, ואפשר גם להגשים את החלומות. אני רוצה שהם ידעו שאפשר להקשיב ללב, גם כשזה מפחיד".

כאשר שואלים את הנאא' מהו המסר שהיא רוצה להנחיל לנשים צעירות, תשובתה מגיעה מיידית בצורה חדה וברורה: "לכו אחרי הלב". לדבריה, תמיד יהיה מי שיגיד שאי אפשר להגשים חלומות, או שזה לא מעשי ושעדיף ללכת בדרך הבטוחה. "אבל רק אתן יודעות", היא מדגישה, "מה גורם לכן באמת לקום בבוקר עם חיוך. אמנם הקונפליקט אמיתי ולא פשוט, אבל אם תבחרו בלב – גם אם זה מפחיד בהתחלה – בסופו של דבר תגלו שזה מה שגורם לכן אושר. בסופו של דבר, זה מה שחשוב".