“אני חזק יותר מישראל" - מוחמד בכרי היה ויישאר סמל פלסטיני של חירות

עם לכתו של מוחמד בכרי, איבד העולם התרבותי הפלסטיני אדם ואמן דגול, קול אמיץ שסירב להישאר בתוך הקווים של השיח המקובל. בכרי לא היה רק איש של במה ומסך; הוא היה התגלמות מובהקת של המושג "האמן המחויב". מחויבותו לא הייתה מוגבלת לאסתטיקה בלבד, אלא הייתה נטועה עמוק בסוגיות הלאומיות של עמו ובחשיפת האמת מתוך אמונה בלתי מתפשרת בכבוד האדם. מותו מותיר חלל עמוק, אך מורשתו – כמי ששימש מראה נוקבת ומטלטלת לחברה סביבו – תמשיך להדהד עוד שנים רבות.

​לאורך עשורים, המונודרמה "האופסימיסט” (אל-מתשאאל), המבוססת על ספרו של אמיל חביבי, הייתה מזוהה עם בכרי כמעט כעור שני. דרך דמותו של סעיד, הוא ביטא את הדיסוננס הקיומי של הפלסטיני החי בישראל – תערובת של פסימיות ותקווה, וחיפוש מתמיד אחר אוויר בתוך "מערה" צרה ומחניקה: "צא אמא, אל המרחב... המערה הזאת צרה, תחנק ותמות בה," זעקה דמותו על הבמה, "נכנסתי למערה הזאת כדי לנשום, ולו פעם אחת בחיי בחופש אמא."

 עבור בכרי, האמנות הייתה הדרך לצאת מאותה מערה של דיכוי אל מרחבי הזהות העצמאית. המחויבות של בכרי כאמן באה להזכיר שהאמנות היא מראת החברה האנושית והאזרחית. האמנות היא צורה מורכבת ורבת-פנים, אך ביסודה היא רק השתקפות של המציאות הסובבת ושל החברה, ומשקפת את האירועים המתרחשים בה. האמנות היא יצירה, דמיון, מוסר וחלום. גם אם רודפים את האמן, לא ניתן לכלוא ולצמצם את הדמיון. 

​אולם, המעבר של בכרי מהבמה המוגנת אל לב הזוועה הממשית הוא שהפך אותו מאמן המייצג את הסבל, לאמן המתעד אותו בזמן אמת, הנושא על כתפיו את הזיכרון הקולקטיבי כולו, את ההיסטוריה החיה, את התרבות הנאבקת על קיומה, ואת מסעה המתמשך של חברה שלמה בין טראומה, זהות ותקווה.ניתן לתאר את הייצוג הזה כהתנגדות, משום שהוא מסרב לצמצם את הקיום הפלסטיני, ומעמיד במרכזו סובייקט היסטורי מודע לעצמו, לזיכרונו ולזכותו לספר את סיפורו. כאן נכנס לתמונה הסרט "ג'נין ג'נין" (2002), שאינו רק עוד יצירה בפילמוגרפיה שלו, אלא אירוע מכונן וקו פרשת מים גורלי בתולדות חייו. זהו רגע של פיכחון פוליטי מוחלט. התיעוד הישיר והבלתי מתפשר של הרס מחנה הפליטים בג'נין הצית עימות חזיתי בין הנרטיב הפלסטיני לבין החברה הישראלית המסתגרת, המבקשת לשלוט ולהשתיק ונמנעת מלחשוף את עצמה לעוול המתמשך שהיא מכחישה. זוהי התנגדות למחיקה, להכחשה, ולניסיון להפקיע מן המדוכא את קולו ואת כבודו.

"אין לי נשק אחר להילחם בו"

התגובה הממסדית לא איחרה לבוא. לא התקיים דיון תרבותי ענייני, אלא מתקפה כוללת שנועדה "להרוג את השליח" ולפרק את תדמיתו האנושית. דמותו, שהיתה מוכרת היטב ואהובה על הקהל הישראלי עד אז, עברה דה-לגיטימציה שיטתית ולינץ' ציבורי שנמשך יותר מעשרים שנה. קודם במסע הכפשה ציבורי ואז גם בבתי המשפט, בעילה של תביעת לשון הרע מצד חיילים שפעלו במחנה. על הרדיפה הזאת אמר לערוץ הממלכה הירדני: "הסרט הזה טלטל את ישראל והעסיק אותה מאז 2002 ועד היום, ואם הוא מעיד על משהו, הרי שהוא מעיד שאני חזק יותר מישראל."

 בכרי נדרש לעמוד איתן פעמיים: פעם אחת כיוצר שנאבק בניסיונות לחנוק אותו כלכלית ובמשפטי ראווה, ופעם שנייה כפלסטיני הנושא את כתב האישום של עמו נגד הכיבוש והמערכת הבינלאומית המאפשרת אותו. בניגוד למקרים אחרים של השתקה, בכרי סירב להתקפל ולא חזר בו. "אני מגן על הסוגיה שלי דרך העבודה שלי," הצהיר, "אין לי נשק אחר להילחם בו.", אמר בראיון לערוץ אל - ג'דיד הלבנוני.

בשנותיו האחרונות, הגיע בכרי לאינטגרציה מלאה בין האדם, העמדה והיצירה. הוא פשט את גלימת האופסימיסט. גם כשהתראיין בעברית, במסר ישיר, עשה זאת ללא ריכוך וללא התנצלות, תוך ביקורת נוקבת על עמיתיו מהשמאל הליברלי שבשעת מבחן בחרו בשבט ונטשו את ערכי השותפות והאתיקה. הוא נראה אולי עייף מהרדיפה המתישה וממראות המלחמה, אך היה נינוח ושלם באמת שלו. הוא לא חיפש עוד מחיאות כפיים, אלא עמד כסלע מול ניסיונות ההכחשה, כאילו ביטא בחייו  את שורותיו של מחמוד דרוויש: "העוברים בין המילים החולפות, אספו את אשליותיכם אל תוך בור נטוש והסתלקו."

​בכרי בחר לדבוק באמת ולהיאבק עד נשימתו האחרונה, ובכך חתם את פרק חייו לא רק כאמן מעולה אלא גם כסמל פלסטיני ואנושי של יושרה. הוא לא היה אפיזודה חולפת בדפי ההיסטוריה, אלא נוכחות חקוקה ועמוקה ועדות חיה לחירות שאינה כפופה לתכתיבים, אמת שתוסיף להאיר בזיכרון הקולקטיבי גם לאחר לכתו.