להפוך סירוב אישי למחאה קולקטיבית: שיחה עם הבמאי ואסטרטג השיווק עומאר אבו סיאם על אסטרטגיה של מחאה

על רקע עליית גל האלימות ביישובים הערביים, פרצו הפגנות חוזרות ונשנות. ראינו את ההפגנה הגדולה ביותר בסכנין, שלאחריה התקיימה הפגנה גדולה גם בתל אביב, אך עדיין נשאלת שאלת התועלת הכעס קיים, אך לרוב השפעתו נשארת רגעית. בהקשר זה, הבמאי ויוצר התוכן עומאר אבו סיאם מציע גישה שונה: לא דרך העלאת רף הסיסמאות, אלא דרך בניית זהות חזותית ברורה ומאורגנת למחאה — צבע אחיד, סמל אחיד, והודעות שקל לשחזר — ככלי להפוך את המחאה מאירוע חולף למבנה מתמשך. 

אנחנו חיים בעידן שבו מדיניות מנוהלת באמצעות דימויים לא פחות מאשר באמצעות הצהרות על עמדות. הצבעים יוצרים זיכרון, הסמלים מקצרים סיפור שלם, וזהות חזותית — "המיתוג" — כבר מזמן אינה נחלתן הבלעדית של חברות אלא הפכה לכלי לעיצוב התודעה הקולקטיבית. בעולם כזה, אין די בכך שהמחאה פורצת בשם מטרה צודקת; עליה להיות נראית, קלה לשחזור, ובעלת היכולת לייצב את עצמה בדמיון הציבורי, כפי שכתב הפילוסוף הצרפתי רולאן בארט: "התמונה מסוגלת לעורר אמפתיה עוד לפני שהשכל מבין מה הוא רואה."

בשיחה עם אבו סיאם, אנו מנסים להבין את הרעיון, גבולותיו ואפשרויותיו הפוליטיות.

בריל שפרסמת, שבו דיברת על רעיון הזהות החזותית, ציינת שניתן ללמוד מתנועת המאבק להשבת החטופים כמודל. תוכל להרחיב על כך יותר?

נכון, כמשווק אסטרטגי וגם כאדם בעל ניסיון בעולם התקשורת, שאבתי השראה מתנועת המאבק להשבת החטופים וחשבתי שניתן להיעזר בניסיון שלהם ובכלים שבהם השתמשו. היה להם סמל ברור וזהות חזותית עקבית, לצד מסרים קצרים, אחידים, יציבים ומשפיעים, שהעידו על קיומה של דרישה ברורה. הם הצליחו לגרום לחברה הישראלית על כל גווניה להתלכד סביב סוגיית השבת החטופים, וראינו כיצד פוליטיקאים – בין אם מהימין ובין אם מהאופוזיציה – ענדו את סמל המאבק בכנסים, במסיבות עיתונאים ובישיבות שלהם.

כלי לבניית מודעות ושייכות

כשאתה מדבר על “זהות חזותית למחאה”, זה אולי נשמע טכני או קוסמטי. למה אתה מתכוון בעצם?

אני לא מדבר על לייפות את המחאה, אלא על לארגן אותה. בעולם התקשורת והשיווק אנו יודעים שזהות חזותית אינה רק צורה, אלא כלי לבניית מודעות ושייכות. הצבע האחיד, הסמל הקצר, המשפט שקל לשחזר — אלה אלמנטים שיוצרים תחושת חיבור. במקום שכל הפגנה תהיה מקרה עצמאי, הן הופכות לחלק מנרטיב אחד רציף. לפעמים הכלים קודמים לפעולה ומובילים אותה. זה כמו לקנות עט חדש שגורם לך לרצות לכתוב; הצורה מעניקה לרעיון מסגרת, והופכת אותו לבר-קיימא. הניסיון הוכיח שכאשר האלמנטים החזותיים ברורים וחוזרים על עצמם, האנשים מתחילים לזכור אותם ולקשרם למטרה באופן מיידי, אפילו מי שצופה באירוע מרחוק דרך המדיה או דרך רשתות חברתיות. הצבע האחיד או הסמל הקצר הופכים לסמל מיידי של שייכות, ומאפשרים לכל משתתף לדעת מה תפקידו במחאה מהרגע הראשון. סמלים אלה אינם נצרכים במהירות, אלא מצטברים בזיכרון הקולקטיבי, והופכים את המחאה מאירוע זמני לחוויה שהציפייה לה היא מתמשכת.

אמרת שהכלים לפעמים קודמים לפעולה — נראה שאתה מאמין שהשינוי יכול לקרות דרך פרטים קטנים. זה מזכיר לי קטע שפרסמת, שבו דיברת על כך שהשינוי עשוי להתחיל מהחלטה קטנה, מאדם אחד שאומר “לא”, ואז אותו “לא” הופך לנושא ציבורי. הבאת את הדוגמה של רוזה פארקס, שסירבה לוותר על מקומה באוטובוס לאדם לבן. איך אתה רואה את הקשר בין הפעולה האישית למחאה המאורגנת שאתה קורא לה?

אני מאמין שכל מחאה מאורגנת מתחילה ברגע אישי של אומץ. רוזה פארקס לא תכננה ליצור תנועה היסטורית — היא פשוט קיבלה החלטה מוסרית פשוטה: לומר “לא”. ההבדל הוא שה“לא” הזה לא נשאר לבד. החברה קלטה אותו, ארגנה אותו מחדש, והפכה אותו מעמדה אישית לנושא ציבורי. הפעולה האישית מדליקה את הניצוץ, אך הארגון הוא מה ששומר על הלהבה. במקרה שלנו, זה עשוי להתחיל באדם שמחליט שלא יתייחס לפשיעה כאל גזירת גורל, או שמסרב לשתוק. הבעיה אינה בהיעדר הרגעים האישיים, אלא בהיעדר המבנה שיכול להכיל אותם ולהצמיח אותם. כאשר קיימת זהות ברורה, קל לאדם למצוא את מקומו במחאה. הוא יודע איפה לעמוד, תחת איזה צבע, ועל איזה משפט לחזור. הארגון כאן לא מבטל את האקראיות, אלא מגן עליה מפני התאדות.
השינוי לא קורה פתאום, אלא מתגבש דרך הצטברות של “לא” קטן שהופך לנראטיב, ואז ללחץ, ולפעמים אפילו לשינוי במדיניות. מה שאני מציע הוא לנסות לבנות את המסגרת שמאפשרת לרגעים האישיים הללו להפוך למסלול קולקטיבי מתמשך.

אז בעצם אתה מציע מעבר מכעס ספונטני למחויבות ארוכת טווח. האם הרגשת שהאנשים מוכנים למעבר הזה?

בכנות? כן. לאחר שפרסמתי את הרעיון קיבלתי הרבה הודעות מאנשים שרצו להשתתף בניסוח מודל מאורגן. היה ברור שיש צמא לצורה שונה של פעולה קולקטיבית. האנשים אינם חסרים כעס, אלא מסגרת שתגרום להם להרגיש שהם חלק מתהליך מתמשך. כשאותו צבע חוזר, אותו סמל חוזר, ואותה הודעה חוזרת — נבנית תחושת שייכות.

אם נחכה לתנאים האידאליים – לעולם לא נתחיל

אבל המעבר מרעיון מאורגן למחאה ממשית מעמיד את המודל במבחן פוליטי. האם המרחב הציבורי מוכן להתמודד עם מחאה פלסטינית מאורגנת ומתמשכת?

זו שאלה אמיתית. בדרך כלל תופסים הפגנות נגד הפשיעה כשחרור כעס מוצדק, אך הן נשארות בדימיון הציבורי כאירוע זמני. כאשר המחאה הופכת למבנה מאורגן, בעל זהות ברורה ומתמשך, המשוואה משתנה. ייתכן שהשלטון יראה בה איום גדול יותר יותר, ואולי היא תתפרש בצורה שונה. זו אפשרות קיימת. אבל אני לא חושב שהפחד מהאפשרות הזו צריך לעצור את הניסיון. הניסיון עצמו הוא חלק מהשינוי. אם נחכה לתנאים האידיאליים — לעולם לא נתחיל.

איך אפשר לפתח מודל מאורגן מבלי ליפול למלכודת למלכודת הפרשנויות וההאשמות המוכנות מראש?

הבהירות היא המפתח. התמקדות בדרישה אחת ברורה ומוגדרת: סיום הפשיעה ביישובים שלנו. זו דרישה אזרחית ישירה הנוגעת לביטחון אישי, ודורשת מהמדינה לקחת אחריות ביחס לאזרחיה. כשהמסר מאוחד ומוגדר, שטח הפרשנויות מצטמצם. הארגון כאן לא כדי להסלים את השיח, אלא להגן על המחאה ועל המשתתפים בה. בהירות המטרה נותנת לאנשים תחושת ביטחון ומשמעת.

יש שיאמרו שהבעיה אינה בכלים אלא בהקשר הכללי — ביחס שבין המדינה לחברה הערבית. מה אתה אומר על כך?

נכון שההקשר מורכב, ואף אחד לא טוען שסמל או צבע יפתרו את הבעיה המבנית. אבל השאלה היא: האם נחכה לשינוי ההקשר כדי להזיז דברים? או שנפעל בתוך המציאות הקיימת עם כלים יעילים יותר? החברה הערבית אינה חסרה מודעות או רצון — לעיתים חסרים מנגנוני ארגון מתמשכים. בניית זהות חזותית אינה חיקוי של אף אחד, אלא שימוש בכלים עכשוויים בשירות מטרה מקומית דחופה. כל מחאה מצליחה בעולם הבינה את חשיבותה של התמונה והסמל.

לפתח הרגל מחאתי

האם מצאת נכונות בקרב המנהיגות הערבית לאמץ את המודל הזה?

חלק מההנהגות גילו  עניין ברעיון, אבל אני סבור  שכוחו של המודל מגיע מהבסיס. אם האנשים יאמצו אותו וימשיכו בו, ההנהגות ימצאו את עצמן חייבות להגיב אליו. ההתמדה יוצרת לגיטימיות. מחאה שחיה שבוע או שבועיים נשארת אירוע. מחאה שממשיכה חודשים הופכת למציאות.

דיברת גם על “הצטברות”. מה זה אומר בהקשר של מחאה?

אנחנו רגילים למדוד הצלחה לפי מספר המשתתפים בהפגנה אחת. אך החשוב הוא כמה פעמים אנחנו חוזרים לרחוב. הצטברות אומרת שנבנה הרגל מחאתי, לא רק אירוע חד‑פעמי. גם אם המספרים נמוכים יותר — ההמשכיות שולחת מסר חזק: שאנחנו כאן, ושהסיבה לא נעלמה. עם הזמן, הנוכחות החוזרת הזו מעצבת מחדש את התודעה הציבורית,  בתוך החברה ומחוצה לה.

הפגנת סכנין, למשל, משכה  מספר רב של משתתפים, אבל לא כדאי להסתמך רק על המספר, כי הוא לא מבטיח המשכיות או יצירת השפעה ארוכת טווח. לעומת זאת, אם רק שני אנשים יחליטו לצאת באופן קבוע כל שבוע — הם שומרים על הדינמיקה — המומנטום — של המחאה. הזרימה כאן אומרת שהמחאה נשארת בחיים, שהפעולה המחאתית ממשיכה ליצור נוכחות ומודעות, ושזה נותן הזדמנות לרכוש תחושת שייכות ומעורבות קולקטיבית. כך, כל פעולה קטנה תורמת לבניית כוח קבוצתי מתמשך, ומעניקה למטרה יכולת לשרוד בזיכרון הקהילה — במקום להיעלם לאחר יום אחד בלבד.

בסופו של דבר — על מה אתה מהמר?

אני מהמר על הניסיון. אין לי הבטחה לתוצאות, אבל אני מאמין ששינוי דרך החשיבה הוא הצעד הראשון. במקום לחכות ל “הפגנה הגדולה”, אפשר לבנות מודל קטן אבל יציב. במקום להגדיר את עצמנו דרך תגובה — אפשר לבנות פעולה מתמשכת. השאלה אינה רק האם ההקשר יאפשר זאת, אלא מה יקרה אם לא ננסה בכלל. מה אם כל אחת מאמירות ה‑“לא” הקטנות הללו, כל ביטוי אישי אמיץ, יישאר ללא מסגרת לצמוח ולהצטבר?
הניסיון כאן הוא ההימור על היכולת האנושית להפוך את הרצון האישי לפעולה קולקטיבית מתמשכת. גם אם לא נגיע לתוצאות מיידיות, רק התחלת המודל — ניסוי בשיטה, הגעה בפעם הראשונה, חזרה בפעם השנייה — זה מה שיוצר בסיס לשינוי עתידי גדול יותר.
ההימור האמיתי הוא על ההתמדה, על ההצטברות, ועל היכולת לראות את ההשפעה הרחוקה שיכולה לצמוח מצעד קטן ראשון.