מזרח ירושלים: הרשויות נגד החיים הפלסטיניים | ראיון עם מונתסר איוב, מנהל מרכז "מגדל החסידה" שישראל סגרה החודש

מזרח ירושלים ומוסדותיה הפלסטיניים חווים לחץ כבד תחת ממשלת הימין הקיצוני שמקדמת מדיניות של הגברת השליטה בעיר ומטילה מגבלות על חיי תושביה הפלסטינים. 

מדיניות זו אינה מוגבלת למגבלות ישירות על מוסדות פוליטיים או על הפעילויות היומיומיות, אלא מתרחבת גם לניסיונות לשלוט בתרבות, במרחב החברתי ובאורחות החיים של התושבים. כל צעד בעיר, אפילו הפעילות הקהילתית הקטנה ביותר, נמצא תחת פיקוח מתמשך, מה שיוצר תחושה תמידית של חרדה ולחץ קיומי עבור הפלסטינים במזרח ירושלים.

כחלק מהלחץ המתמיד הזה והניסיון לשבש את החיים בעיר, הודיעו הרשויות הישראליות החודש על סגירת המרכז הקהילתי של עמותת "מגדל החסידה" (בורג' אל לקלק) בעיר העתיקה למשך שישה חודשים. העמותה נוסדה בשנת 1991 בעיר העתיקה של מזרח ירושלים. היא נחשבת לאחד המוסדות הפלסטיניים המרכזיים המספקים שירותים חינוכיים, תרבותיים, אמנותיים וחברתיים לילדים, לנוער ולנשים. מטרת העמותה היא לחזק את החוסן הקהילתי של תושבי מזרח ירושלים באמצעות מתן מרחב בטוח בו הם יכולים לפעול ולתרגל את חיי היום‑יום שלהם, הרחק מלחצי החיים בעיר. התוכניות במרכז כוללות פעילויות חינוכיות כגון שיעורי תמיכה וסדנאות בלימוד ערבית, מתמטיקה ומדעים, וכן פעילויות אמנותיות ותרבותיות כמו סדנאות ציור, מוזיקה ותיאטרון. בנוסף, העמותה מציעה תוכניות ספורט לילדים ולנוער לחיזוק הכושר הפיזי ולפיתוח כישורי עבודת צוות, ותוכניות ייעודיות לנשים הכוללות מפגשים קבוצתיים, סדנאות לימוד מיומנויות מעשיות, מפגשי תמיכה נפשית ופרויקטים קטנים לקידום עצמאות כלכלית.

מדיניות של צמצום המרחב הפלסטיני

כדי להבין השפעתה הדרמטית של הסגירה על הקהילה הפלסטינית במזרח ירושלים פניתי למנהל מגדל החסידה, מונתסר איוב, בן ירושלים.הפעיל הוותיק דיבר עם "סברה", בראיון שנערך בזום, על הסיבות הרשמיות והפחות רשמיות לסגירה, וגם על ההיבטים הסמליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של החלטת הרשויות.

מהי הסיבה הרשמית שניתנה לסגירת העמותה, וכיצד אתה מפרש אותה?
רשמית, הרשויות מציינות כי הסיבה נוגעת לקשרי העמותה עם הרשות הפלסטינית, בנוגע למימון ולכמה מהפעילויות שהצענו. במבט כולל, מדובר בחלק ממדיניות רחבה יותר לצמצום כל מרחב עצמאי פלסטיני במזרח ירושלים. המדיניות הזאת פוגעת בכל מוסד המספק לקהילה הפלסטינית אפשרות להתקיים כקהילה, ללמוד ולתרגל את פעילותה התרבותית והחברתית. הסגירה אינה רק עניין משפטי או מנהלי, אלא החלטה פוליטית וחלק ממערכת מצמצמת רחבה הכוללת את כל היבטי החיים היומיומיים – כולל חינוך ילדים, פעילויות ספורט ותוכניות חברתיות לנשים.

כיצד השפיעה ההחלטה על הילדים והמשפחות שנסמכות על העמותה?
בפעילויות העמותה משתתפים מדי יום בין 300 ל‑500 אנשים בכל הגילאים, והיא נתפסת כמקום חיוני לא רק לחינוך ולפנאי, אלא גם כמרחב חברתי המעניק להורים ולילדים אפשרות לחיים נורמליים אל מול המגבלות והלחצים שהקהילה הפלסטינית במזרח ירושלים חווה. הילדים בכו בעת הסגירה, וזה היה ביטוי ישיר לאובדן המרחב הבטוח עבורם. העמותה לא הייתה רק מקום לפעילויות – היא הייתה מקום מפלט נפשי וחברתי המאפשר לילדים לברוח זמנית מלחצי החיים בעיר. הנוער איבד את ההזדמנות להמשיך את לימודיו ופעילויות הספורט שלו, והנשים איבדו מרחב למפגשים ולחיי חברה. כל זה יוצר תחושת ייאוש ומוביל פלסטינים רבים לשקול ברצינות אפשרויות כמו הגירה או חיפוש חיים פחות מצומצמים. 

נראה כי התהליך הזה בולט ומעניין עבור חוקרים רבים המתעניינים בירושלים, שכן מערכת השליטה חורגת מהקרקע ומגיעה גם לאדם, עם המבנה הנפשי והחברתי שהוא נושא עמו והקשרים שהוא יוצר עם המקום והמרחב. מה זה מראה לגבי השיטות ליצירת מצב מתמשך של חרדה קיומית בקרב תושבי ירושלים?

 כן, מזרח ירושלים אינה רק מרחב גיאוגרפי הנמדד בקילומטרים – היא הרבה יותר מזה. כל שטח שמוחרם או מוסד שנסגר אינו רק אובדן פיזי, אלא גם פגיעה במבנה הכלכלי והחברתי, ואובדן חלק מהסיפור של העיר. 

במילים אחרות, הסגירה אינה רק אובדן מרחב – היא אובדן התרבות והפעילויות שמחזיקות את הקהילה בחיים ומאוחדת. ניתן לכנות זאת "שליטה על המשמעות" – כל צמצום של מרחב גיאוגרפי או סגירת מוסד היא ניסיון למחוק את הסיפור הקיומי של תושבי מזרח ירושלים ולהטיל מגבלות על חייהם היומיומיים. הדבר מקשה על החיים בעיר ומגביר את תחושת החרדה והלחץ הקיומי, כך שההתמודדות והקיום הופכים לאתגר יומיומי.

האם ניתן לראות בכך חלק מדפוס מתמשך של שליטה במוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים?
בהחלט. מאז 1967, מזרח ירושלים חוותה שורה של פעולות דומות: החרמות, הריסת מבנים, סגירת מוסדות חינוכיים, תרבותיים וספורטיביים, או הארכת סגירות באופן מחזורי. המטרה תמיד הייתה לצמצם את המרחב שבו הקהילה הפלסטינית יכולה לבנות את התרבות שלה ואת פעילותה היומיומית, ולהבטיח שלא יישאר מקום שמחזק את חוסן התושבים בעיר. בכל פעם שמרכז או עמותה נסגרים, המרחב הקיים לפלסטינים מצטמצם והחיים היומיומיים נעשים קשים ומוגבלים יותר.

למרות המגבלות, התקווה ורוח הקהילה נשארות

כיצד אתה רואה את הקשר בין ההחלטה לרצון הרשויות לשלוט בקרקע?
הקרקע אינה רק שטח גיאוגרפי – היא כלי לשליטה חברתית, תרבותית ופוליטית. העמותה ממוקמת על חלקה מבוקשת כבר שנים, ויש רצון ברור לשלוט בה. זה הופך את ההחלטה לשניונית – לסגור את פעילויות הקהילה הפלסטינית ולפתוח את הדרך לחלוקה מחדש של הקרקע לטובת מדיניות של שליטה והתרחבות של המתנחלים בעיר. כל שטח שנשלל מקטין את יכולת תושבי מזרח ירושלים לנהל את חייהם באופן חופשי.

מה דעתך על מועד ההחלטה והשפעתה על היציבות הנפשית והחברתית של הקהילה הפלסטינית?
מועד ההחלטה משקף את ההתגברות מדיניות הימין הקיצוני בעיר. יש לחץ מתמיד על המוסדות הפלסטיניים שנועד למנוע כל שירות או פעילות שמחזקים את חוסן הקהילה. הסגירה התרחשה בתקופה של החמרת הצמצום של המרחב החברתי והתרבותי. היא יוצרת תחושת חרדה מתמדת בקרב ההורים והילדים, מה שמוביל אותם לחוות תחושת חוסר ביטחון מתמדת לגבי עתידם בעיר.

כיצד השפיעה ההחלטה עליך באופן אישי?
זה שוק גדול מאוד עבורי. הקדשתי 14 שנים מחיי למקום הזה, ובניתי בו פרויקטים ויחסים עם הקהילה המקומית. העמותה היא חלק מהמהות שלי, וסגירתה משמעותה אובדן מרחב קיומי שלא ניתן להחזיר בקלות. תחושת האכזבה גדולה, במיוחד כאשר רואים את הילדים והמשפחות שתלויות במקום הזה בחייהן היומיומיים.

האם קיימת דרך מחאה או תכנית חלופית לשיקום פעילות העמותה ולהחזרת יעילות המקום?
כן, אנו פועלים כעת במסלול משפטי לשיקום המרחב ולשחזור הפעילות המלאה של העמותה. כמובן שההליך המשפטי מורכב ולוקח זמן, אך אנו מחויבים להחזיר את זכויותינו ואת מקומנו. למרות כל המגבלות והאתגרים, התקווה נשארת במזרח ירושלים. הקהילה לא חדלה לנסות ולא ויתרה על זכותה לחינוך, תרבות וחיים נורמליים. עמותת "מגדל החסידה" ומוסדות נוספים המתמודדים עם סגירה מזכירים לנו כי החוסן אפשרי, והמאבק המתמיד לשחזור הזכויות והקיום הוא זה שמחזיק את העיר חיה ואת רוח הקהילה פעילה.