למרות ההשמדה: מאמצים לשמר את "ארמון אל-פאשה" בעזה

"ארמון אל-פאשה", בלב העיר העתיקה של עזה, עומד היום כצל של מה שהיה ואיננו יותר. עדות אילמת למלחמה שלא הסתפקה בהשמדת החי והדומם, אלא פגעה גם בזיכרון ובמורשת. בתוך ריסות הארמון, פועלים עובדים עזתים בידיים חשופות ובכלים פשוטים, מנפים בזהירות את האבק והשברים, גרגר אחר גרגר. ובמסדרונותיו אפשר לשמוע את קצב העבודה: אתים המפרידים בין חול לאבנים מתפוררות, ידיים חשופות שמנסות לחלץ מתוך ההריסות משהו שעוד אפשר להציל. מעל ראשיהם של הפועלים המיוזעים מרחף רחפן סיור ישראלי, תזכורת לכך שהסכנה לא נעלמה, שהיא אורבת גם כשנדמה שהמלחמה נגמרה.

ובכל זאת, העבודה נמשכת. האבנים נערמות בשתי ערמות ברורות: אחת של מה שאולי עוד ניתן לשקם, ואחת של מה שכבר אבד. ערמה שהיא עדות לכך שהאלימות לא הבחינה בין בית מגורים לבין מוזיאון, בין אתר מורשת לבין מטרה צבאית.

בראיון ל"סברה" סיפר חמודה אל־דחדאר, מומחה למורשת תרבותית והמפקח על עבודות החילוץ והשיקום, כי הארמון נפגע קשה במיוחד במלחמה האחרונה. לדבריו, יותר מ־70% מהמבנים המסונפים אליו שוטחו כליל. לצד הארמון עצמו נפגעו גם אתרים ארכיאולוגיים ודתיים מרכזיים בעיר: מסגד אל-עומרי הגדול, מסגד אל-סייד האשם, כנסיית סנט פרפיריוס, הכנסייה הביזנטית, מבנה דאר אל־סקא הארכיאולוגי, מסגד אל-ד'פר אל־דמרי — וגם עשרות חנויות בשוק הזהב המקורה ומכון התרבות הצרפתי.

יחד עם זאת, אלדחדאר אינו מתייחס לארמון אל-פאשה כעוד מבנה ארכיאולוגי, אלא כמבנה המסמל "זיכרונו של עם", ומדגיש שהמורשת התרבותית הפלסטינית היא קו ההגנה האחרון על הזהות מפני הניסיונות להעלימה ולהשמידה.

היסטוריה עשירה

לארמון אלפאשה היסטוריה עשירה המשקפת את רצף התקופות ההיסטוריות שהיו בעזה. הארמון נבנה בתקופת הממלוכים ונקרא אז "דאר אל-סעאדה", ולאחר מכן, בתקופה העות'מאנית, הוא נקרא "ארמון משפחת רדואן". בשנת 1799, המערכה הצרפתית בהובלת נפוליאון הפכה את המבנה למטה זמני, ולכן נקרא לאחר מכן "מצודת נפוליאון". בתקופת המנדט הבריטי הפך המבנה לתחנת משטרה, ולאחר מכן, בתקופת השליטה המצרית על הרצועה, הוא הפך לבית ספר לבנות.

קירות המבנה עבים, וקשתותיו וחצרותיו הפנימיים משקפים את האדריכלות המזרחית באותה תקופה, שבמסגרתה נבנו מבנים למטרות הגנה, יוקרה וניהול העיר. לפי חלק מהתיאורים ההיסטוריים, נפוליאון בילה לילה אחד במבנה במהלך מסעו הצבאי בלבנט בשנת 1799. בין אם הסיפור אודות נפוליאון אמיתי או אגדה אורבנית, הארמון נכנס לזיכרון העממי כנקודת ציון שקיבלה את הפולשים וראתה את עזיבתם, בעת שהארמון נשאר על כנו ובמקומו.

כיום שב הארמון למרכז הבמה, לא כאתר תיירותי, אלא כסמל להתנגדות תרבותית. תושבי עזה מתעקשים להחיות את הזיכרון מבין ההריסות, כדי שעזה תוכל לספר את סיפורה. לפני המלחמה כלל המוזיאון יותר מ־17,000 פריטים נדירים, מן התקופה הביזנטית ועד העות'מאנית. האוצרות הללו נעלמו מאז פלישת הצבא הישראלי לעיר העתיקה. "הצלחנו לשחזר רק 20 פריטים, אך אנחנו פועלים להצלת כל אבן שיכולה להעיד על ההיסטוריה של עזה", אמר אל־דחדאר.

עזה קיימת כבר אלפי שנים. למרות שכיום היא עיר אסון, היא הייתה פעם נקודת מפגש של תרבויות שונות: הכנענית, המצרית, הפרסית והיוונית. כולן הותירו את חותמן על חלקת האדמה הקטנה הזו, ולכן לא ניתן לפרש את הפגיעה במורשת אלא בהקשר רחב יותר, שבו הפכו אתרים ארכיאולוגיים ליעדים צבאיים.

17 אלף הממצאים הנדירים שהיו בארמון אל־פאשה לא היו שרידים אילמים, אלא עדות לעיר שאיבדה את נכסיה ואת התיעוד הפיזי שלה. עזה לא התחילה עם המלחמה. מתחת לאספלט ולשכבות ההריסות מצויות שכבות של תרבויות, שווקים, בתי ספר, נתיבי עלייה לרגל ודרכי מסחר. כאשר הממצאים הללו נעלמים, לא רק המבנה קורס — גם חוט הזיכרון, שקושר את המקום להיסטוריה שלו ואת האנשים לשורשיהם, נקטע.

בשיחה עם עיסאם ג'וחא, מנהל המרכז לשימור המורשת התרבותית, הוא ציין כי האתגר הגדול ביותר כעת הוא הכנסת החומרים הדרושים לשיקום המבנה לרצועת עזה. "אין לנו חומרי בניין, ואין כלים מתאימים. אנחנו נאלצים לעבוד עם מה שנותר בין ההריסות. אנחנו אוספים וממיינים אבנים, ומבצעים התערבות מוגבלת מאוד לחיזוק מה שניתן לחזק".

צוותי השיקום החלו בעבודה רק לאחר הפוגה שנכנסה לתוקף באוקטובר האחרון, בתיווך אמריקאי. מאז תחילת המלחמה הידקה ישראל את המצור על הרצועה, מה שהוביל למשבר הומניטרי חריף ולמחסור חמור במזון ובחומרים בסיסיים, כולל חומרי בניין, המעכב את עבודות השיקום.

לפי הערכות אונסק"ו, 114 אתרי תרבות ומורשת נפגעו מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023 ועד אוקטובר 2025. עם זאת, צוותים מקומיים טוענים כי המספר האמיתי גבוה בהרבה ומגיע ל-226 אתרי תרבות ומורשת שנפגעו במהלך המלחמה, בהם מנזר סנט הילריון ומסגד אל-עומרי. לפי דיווח פלסטיני רשמי, הפגיעה במבני מורשת ובאתרים ארכיאולוגיים בעזה לא הייתה בגדר "נזק משני", אלא קמפיין שיטתי. גורמים מקומיים טוענים כי כוחות הצבא הישראלי בזזו כ-20 אלף פריטים ארכיאולוגיים מארמון אל־פאשה לפני שהושמד.