"אני לא כופר, אבל הרעב כופר" - פרידה מזיאד אלרחבאני

ביום שבת, 26 ביולי, נדם קולו של זיאד אלרחבאני – המוסיקאי, המחזאי, המבקר, והסאטיריקן – בגיל 69. עם לכתו, לא רק אדם הלך לעולמו, אלא עידן שלם נסגר. עידן שבו אפשר היה לומר אמת גם בלחן, לצעוק בצחוק, ולבכות בגרוב. הוא לא היה רק בנו של עאסי ופיירוז – הוא היה הגשר האחרון בין פס הקול של ביירות לבין מצפון הקיום הערבי. בלכתו, התרוקן האוויר מהמוסיקה שנשאה תקווה מאוכזבת ויופי מוכתם.

זיאד אלרחבאני היה מלחין, פסנתרן, מעבד מוזיקלי, זמר, במאי, שחקן ומחזאי לבנוני. הוא בנה של הזמרת האייקונית פיירוז והמלחין והמשורר עאסי אלרחבאני – אחד מצמד "האחים אלרחבאני". אך לא פחות חשוב מכך, והרחק מהצל שהוריו הטילו עליו, זיאד אלרחבאני היה הוגה שהתנגד לעוולות העולם, ותומך אמיתי בסוגיה הפלסטינית.

מבחינה מוסיקלית, זיאד הציג גוון מודרני ושובב – יש שיגידו חצוף – לשירי אימו. כתב והלחין לה שירים המביעים געגוע, שברון לב ואהבה שאינה מתאחה. אחד משיריו הבלתי נשכחים היה "כּיפכּ אינתה?" (ומה שלומך אתה?). השיר נולד מרגע אינטימי בינו לבין פיירוז: לאחר תקופה של ריחוק ונסיעה לחו"ל בגלל ענייני הלב ובת זוג שהלך אחריה, פגשה אותו אימו במקרה ברחוב ושאלה אותו: "ומה שלומך אתה? אומרים שכבר יש לך ילדים, ואני חשבתי שאתה בכלל מחוץ לארץ".
 השאלה הפשוטה הזו טמנה בחובה כאב, געגוע ואהבה – ובידיו של זיאד הפכה לשיר שלם, תשובה מוזיקלית שקטה ועמוקה. כך נולד אחד השירים האינטימיים ביותר בזמר הערבי.

anadoluimages.com@

שיר אחר שכתב והלחין הוא "אלבוסטה" (האוטובוס הציבורי) – שיר סאטירי נוקב המבקר את החברה והפוליטיקה הלבנונית, ומספר על נסיעת אזרחים בדרום לבנון ואהבה שנשארה תקועה בתחנה.
במילות דיאלוג יומיומי חושף זיאד את האבסורד והשיגעון של מציאות החיים – אך משאיר מקום לצחוק, דמעה, והתבוננות פנימית במהלך נסיעה חסרת תחנה סופית.

הוא היה ההֵל בקולה של פיירוז, מועקה שקטה שאינה מרפה. הוא ניגן כדי לומר את האמת – האמת העירומה, הבוטה, נטולת היופי המזויף. הוא זעק את קולם של המובטלים, העניים, המדוכאים, והפלסטינים הנכבשים. בריאיון סיפר כי פיירוז נולדה למשפחת חדאד שהיגרה מפלסטין ללבנון, ובמקום אחר אמר:
 "בסופו של דבר, אי אפשר לכפות דבר שהפלסטינים מתנגדים לו... הם המקור, והם אלה שישחררו את פלסטין." זיאד מעולם לא ריכך את דבריו – להיפך, הוא ביקש לעורר שיח ולהציף את הסוגיות שקרובות לליבו. בשירו "אני לא כופר" כתב: "אני לא כופר, אך הרעב כופר, והמחלה כופרת, וההשפלה כופרת."
 לא דיבר על עצמו בלבד – אלא על כל הרעבים והמודרים. השיר הזה נשמע כאילו נכתב מתוך קרביה של עזה הנצורה.בשנים האחרונות התרחק מהעין הציבורית. שתיקה עמוקה. הוא נשא בגופו ובנפשו את כאב המחלה – אך גם את כאב העולם. בשבת האחרונה, ובזמן של רעב, הפצצות ושכול, עלתה נשמתו השמיימה.
 הוא נפרד כמו בשיר שכתב לפיירוז: "הגיע הזמן להיפרד מכם, ולספר לכם עלי... ובסוף, יש סוף, מגיע הזמן לפרידה."

כשהתיישב ליד הפסנתר, נראה זיאד כילד הממציא שפה חדשה, או כמי שמנסה לסדר את העולם מחדש לפי סולמות המוזיקה. תו אחד נשמע כמו "בוקר טוב", אחר כמו בדיחה, ולעיתים כמו קללה שנפלטה במכוון.
הוא שבר מבנים מוזיקליים והרכיב אותם אחרת – מין חיפוש אחר אמת אלטרנטיבית שרק הוא ידע.
 שום דבר לא הצליח לשנות אותו. המקצבים שהפך, ההרמוניה שעיוות – היו מרד פוליטי במוזיקה, התקוממות של תווים על עוולות העולם.

זיאד היה מאסטר של סאטירה שנבעה מחמלה, לא מהתחכמות. הוא שיקף את הסבל הקיומי, המשברים הפוליטיים והחולשות האנושיות. ההומור שלו לא נועד לבריחה מהמציאות, אלא לחשיפתה עד כאב. הוא לא היה חלק מאף אסכולה – לא מהאסכולה הקלאסית של אביו ודודו – אלא מרדן. סרבן פשרות.
 מרד במציאות, אך שמר על הרמוניה בתוך המרד. לכן ניתן לשמוע את העולם בשיריו, את האדם במילותיו, את הסבל בכתביו, ואת הצחוק המריר במוזיקה שלו.

בשבת הזו, התעלתה נשמתו מרחפת אל השמיים, נפרדת מאיתנו כאילו היא שרה לפעם אחרונה “ הגיע הזמן להיפרד ולספר לכם עלי, ובסוף בסוף, יש זמן לפרידה”. השורה הזו, מתוך שיר שכתב בשנת 1988, הייתה במשך שנים סיומת הקבע של הופעותיה של פיירוז – ובוצעה לראשונה על בימת ברסי. ביום מותו, פתאום חזרו בדיחותיו הישנות ומנגינותיו שמהדהדות בלב – כאילו העולם עצר לרגע מלקרוס. אבל זיאד, גם כשהיה הכי אישי, היה תמיד קול קולקטיבי.

זיאד לעג להבטחות הריקות. הוא האמין שהשינוי לא בא במקרה, אלא דרך מפגש עם המציאות – בלי אשליות. יש אמנים שנשכחים. ויש כאלה שהם בלתי נשכחים, זיאד היה כזה, שיישאר בנשמה ובנישמה, קבוע בזיכרון ובשירי הבוקר, עוד נתאבל על שלא יצור עוד.

שלום, זיאד.

מג'ד אסדי הוא כותב , שחקן וזמר אופרה.