הערבים נוהרים להפגנות

בהזמנת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל בדרישה להפסקת המלחמה בעזה, זרם אנושי חסר תקדים זלג בצהרי יום שישי האחרון, 25 ביוני, לעיר סכנין לצעדה שהשתתפו בה יותר מחמישה עשר אלף גברים, נשים, צעירים וילדים שהגיעו מכל חלקי הארץ. ההמונים שטפו את כל העיר. ההמון התפשט לאורך הרחובות הצדדיים והצמתים המרכזיים, ולא רק בכיכרות המרכזיות, עד שהצועדים נראו כנהר אנושי אינסופי.

שיירות של אוטובוסים ורכבים פרטיים החלו להגיע בזה אחר זה משעות הבוקר המוקדמות. בעוד אלפים הגיעו מרחוק, משלחות צועדים צעדו מהשכונות הסמוכות, ותושבים ששמעו את הקריאות להפגנה יצאו מבתיהם והצטרפו להמון. אחרים עמדו במרפסותיהם בוכים, או צילמו את הנהר האנושי. הצועדים נשאו דליים ריקים כסמל לרעב, ובכל דקה שעברה, הקולות עלו יותר ויותר והתערבבו עם המולת ההמון ויצרו מראה נדיר של אחדות, זעם ונחישות. זו לא הייתה הפגנה רגילה, זו הייתה הכרזה על נוכחות פוליטית ועממית שלא ניתן להתעלם ממנה, והכרזה ברורה שלא ניתן להשתיק את קול ההמון הערבי, לא משנה כמה המדיניות הרשמית תערים קשיים. 

המשטרה מפזרת הפגנות ערביות בכוח

בתקופה האחרונה, המשטרה מפזרת את הפגנות הערבים לפני שהן מתחילות. לדוגמא, מיהרה המשטרה להכריז על ההפגנה האחרונה שהתקיימה בחיפה בשדרות בן גוריון מיד עם תחילתה, כבלתי חוקית, ועצרה עשרים מפגינים לפחות בטענה שההפגנה עלולה לסכן את שלום הציבור. שוטרים נקטו באלימות ובכוח כדי לפזר את ההפגנה, וקרעו את שלטי המפגינים. כל המפגינים העצורים שוחררו ללא תנאים מגבילים בשעות הלילה המאוחרות. בהפגנה אחרת שהתקיימה במאי האחרון באום אל-פחם, החרימה המשטרה שלט שהניף אחד המפגינים, ודגל פלסטין שהניף אחר. מדיניות זו, והתנהגותם האלימה והכוחנית של השוטרים, מדירים אנשים מהפגנות. 

ההפגנה ההמונית בסכנין הייתה זעקה נגד המלחמה המתמשכת על רצועת עזה, ונגד מדיניות ההרעבה  שנוקטת ישראל נגד יותר משני מיליון פלסטינים השרויים במצור. השלטים שהניפו המפגינים בסכנין הביעו כעס גלוי, כאב משותף, וסולידריות. הם האשימו את מדינת ישראל בהרס, בהרעבה ובמצור על עזה. כמו כן, הונפו תמונותיהם של ילדים מורעבים מעזה.

הייתה נוכחות בולטת בהפגנה לאזרחים ופעילים יהודים שמאלנים פרוגרסיביים, שבאו להביע את סירובם למלחמה ועמדתם נגד מדיניות המצור וההרעבה. בכך, ההפגנה שיקפה ממד אנושי חוצה זהויות פוליטיות ואתניות, ואישרה מחדש שההתנגדות למלחמה צריכה לבוא ממניעי מצפון.

לראשונה מאז תחילת המלחמה על עזה, ובמיוחד לאחר ביטול "מצעד השיבה" המסורתי על ידי המשטרה, עלה קולם של הערבים הפלסטינים בישראל באמירה חדה וברורה: אנחנו כאן, רואים, מרגישים ומתנגדים. בו בזמן, העיר סכנין הייתה נתונה למצור צבאי כמעט: כוחות משטרה גדולים נפרסו מסביב לעיר, כולל יחידות מג"ב, כלי רכב משוריינים, מכת"זית, ופרשים. מחסום הוקם בכניסה לעיר לבדיקת הרכבים הנכנסים אליה. עשרות שוטרים עלו לאוטובוסים וערכו חיפושים, בעיקר אחר דגלי פלסטין. הוחרמה יצירת אומנות קטנה העשויה מנייר וקרטון הממחישה את הרעב בעזה. נדמה שהמשטרה רצתה להרתיע מפגינים שהיו בדרכם להפגנה, אך היא לא הצליחה למנוע מעשרות אלפים להגיע ליעדם.

הצעדה הסתיימה בכיכר העיר, שם נשמעו נאומים בבמה המרכזית על ידי מנהיגים פוליטיים ערבים ויהודים. לצד יו"ר ועדת המעקב העליונה, נאמה ד"ר ענת מטר, שסבלה רבות מהסתה ודרישה לפטר אותה מאוניברסיטת ת"א בעקבות עמדתה נגד הכיבוש והמלחמה. כמו כן, נאמה סרבנית השירות, אלה קידר, וראש עיריית סכנין, מאזן גנאים. הנאומים נשאו אופי פוליטי ואנושי, והתרכזו באחריות הציבור להמשיך ללחוץ על הממשלה לסיום המלחמה והפסקת מדיניות ההרעבה בעזה. בנוסף, הוכרזו צעדי מאבק עתידיים, ובראשם שביתת רעב סימבולית שהתחילה ביום ראשון האחרון, כמחווה של סולידריות עם תושבי עזה הנצורים.

הפגנה זו אינה אירוע בודד, אלא נקודת התחלתו של מאבק רחב יותר. מפלגות, תנועות פוליטיות וארגונים הכריזו על עצרות מחאה בימים הקרובים במספר יישובים. ישנה תחושה של התעקשות מתגברת של הציבור הערבי לדחיית המלחמה, ולהשמעת הקול הערבי בזירה הציבורית, למרות כל הקשיים והאתגרים.

ההפגנה בסכנין הייתה הרגע שבו ההשתקה הארוכה – ארוכה מדי – נשברה. הפלסטינים אזרחי ישראל יצאו מבתיהם, שטפו את הרחובות ברגליהם העייפות ובקולם הבוער בזעם וכאב. כולם חשים אותו כאב, געגוע, ונאמנות לתושבי עזה החווים טרגדיה אנושית בלתי תתואר. האזרחים הפלסטינים בישראל תמיד תמכו בקמפיינים לתמיכה ולסיוע לתושבי עזה ולפליטים בכל מקום, אך חשו מתחילת המלחמה חוסר אונים משווע מול המצוקה שהטילה עליהם ממשלת ישראל, ונאבקו בחוסר היכולת להושיט יד ולהשמיע קול. ברחובות סכנין, בזמן ההפגנה, נדמה היה שהאחדות של הפלסטינים בישראל חזקה יותר מאי פעם.