"אני מביטה בבעלי ורואה כלב שאונס אותי": כיצד שינתה המלחמה את יחס תושבי רצועת עזה לבעלי חיים

"אני כבר לא מתייחסת לכלבים כחיות מחמד. אני לא יכולה לסבול לראות אותם — לא את כלבי המחמד, לא את הכלבים המשוטטים ולא את כלבי המשטרה הפלסטינית. כולם הפכו למפלצות". במילים רוויות פחד ותשישות תיארה אישה עזתית ל"סברה" כיצד המלחמה שינתה את משמעות הדברים המוכרים והיומיומיים.

המלחמה בעזה לא הסתכמה במוות בני אדם והשמדת סביבתם הפיזית. היא חדרה גם אל מרחבי התודעה, הזיכרון והרגש, תוך כדי ערעור יחסיהם של העזתים עם סביבתם. תחת ההפצצות הבלתי פוסקות, הרעב, העקירה והאימה, השתנה עולמם הפנימי של תושבי עזה ללא היכר. עבורם, מה שהיה בעבר מוכר, יומיומי ובטוח, הפך למקור של איום, חרדה ורתיעה.

היבטיה הרבים של הטרגדיה

מילים רבות נכתבו על המוות, העקירה והרעב שהמיטו חורבן על עזה, אך היבט אחד של הטרגדיה זכה לתשומת לב מועטה יחסית: בעלי החיים הפכו לחלק בלתי נפרד מסיוט המלחמה. חיות המחמד והחיות המשוטטות אינן מתקיימות בשולי האסון; עבור עזתים רבים הן הפכו לחלק מן האסון.

במקרים רבים, בעלי החיים נקשרו בעיני התושבים למנגנוני ההשמדה הישראלית, אבל גם הכלבים המשוטטים הניזונים מגופות שנותרו בשטח ימים ארוכים, כאשר ההפצצות והסכנה התמידית מונעות ממשפחות ומצוותי חילוץ להגיע אליהן ולהביאן לקבורה. אין זו מטאפורה על אכזריות המלחמה, אלא מציאות מוחשית שחודרת אל חיי היומיום ומותירה בנפשם של רבים צלקות עמוקות, גם הרבה מעבר להרס הנראה לעין.

מרים עדנאן (35) חווה את הטרגדיה הזו בפרטים הקטנים בחיי היומיום. היא אומרת שעדויות האסירים הפלסטינים על אונס בכלא הישראלי באמצעות כלבים מטרידות ורודפות אותה ומשפיעות על יחסיה עם בן זוגה: "בכל פעם שבעלי מתקרב אליי כדי לקיים יחסים מין, אני מדמיינת אותו ככלב המתקרב אליי כדי לאנוס אותי!". 

למרות שהיא אוהבת את בן זוגה ומודעת לכך שרגשותיה אינם קשורים אליו באופן ישיר, היא מתארת חוסר יכולת לשתף אותו ברגשותיה ובמחשבותיה על הפחדים הרודפים אותה. לדבריה, היא מתביישת וחוששת שלא יבין אותה או שיחשוב שהשתגעה.

הסיוט הזה רודף את מרים. היא חשה דחף לקרוא עוד ועוד עדויות מהכלא, בניסיון למצוא הסבר למה שמתחולל בנפשה, למרות הכאב והייסורים שהדבר מעורר בה. מרים טוענת שכל ניסיון להתעלם מן העדויות הללו ולהדחיק אותן דווקא מנכיח אותן.

השימוש בכלבים בפעולות צבאיות אינו עניין שולי. יחידת עוקץ, המפעילה עשרות כלבים שעוברים הכשרה ייעודית לצד חייליה, היא חלק קבוע ממערך הפעילות המבצעית של הצבא הישראלי. ההשקעה הרבה באיתור, באילוף ובהפעלת הכלבים משקפת את התפקיד המרכזי שהם ממלאים במערך הצבאי. עבור רבים בעזה, נוכחותם של הכלבים הפכה לאחד הסמלים המוחשיים של המפגש עם הכיבוש הישראלי.

צער בעלי חיים ובני אנוש

ב־30 ביולי 2024 פרסמה רשת אריג' תחקיר על השימוש של הצבא הישראלי בכלבים במהלך המלחמה בעזה. אחד המקרים שתועדו בו התרחש בבית משפחת בהאר בשכונת שג'אעייה, שהיה נתון במשך שבוע למצור של כוחות ישראליים. בני המשפחה נותרו כלואים בביתם במשך שבעה ימים. ביום השביעי נכנסו חיילים לבית, מלווים ברחפני קוואדקופטר ובשני כלבים צבאיים. דקות ספורות לאחר מכן, מוחמד בהאר, בן 25 הסובל מתסמונת דאון, הותקף בידי אחד הכלבים.

נבילה, אמו של מוחמד, סיפרה כי בנה לא הבין את המתרחש סביבו כפי שהבינו יתר בני המשפחה. כשהכלבים נכנסו לבית, הוא לא הצליח להבין את פשר ההתפרצות האלימה. "זה היה כלב ענק, דומה לכלב זאב", סיפרה. "הוא נשך את מוחמד בחזה ולא הרפה".

לדבריה, מוחמד החל לצרוח מכאב, אך הכלב המשיך לתקוף אותו בזמן שהחיילים עמדו מן הצד וצפו. היא נזכרת כי בשלב מסוים ניסה בנה ללטף את הכלב, בניסיון להרגיע אותו ולגרום לו להפסיק. זמן קצר לאחר מכן איבד את הכרתו, בעוד דם רב כיסה את המקום.

נבילה מספרת כי התחננה בפני החיילים שיאפשרו לה להגיע אל בנה ולהגיש לו עזרה, אך הם מנעו ממנה להתקרב. מרחוק שמעה אותו מבקש מים, מבלי שתוכל להיענות לקריאתו. בשלב מסוים, לדבריה, אחד החיילים סימן לה בתנועת יד שבנה מת. דקות לאחר מכן נמסרה לה ההודעה באופן רשמי.

האובססיה רודפת את העזתים

התופעה הזאת אינה ייחודית למרים עדנאן או למשפחת בהאר. הייא שחאדה, בת 32 ואם לארבעה ילדים, מספרת כי לאורך המלחמה לא פחדה מהמוות עצמו, אלא ממה שעלול לקרות לאחריו: מהאפשרות שגופות המתים ייוותרו מוטלות בשטח ויהפכו למזון עבור כלבים וחתולים.

"ראיתי במו עיניי להקת כלבים אוכלת את גופתו של גבר בשכונת תל אל־הווא, ממערב לעזה", היא מספרת. "הסתכלתי על המתרחש מאחורי הווילון ולא יכולתי לצעוק. רחפני קוודקופטר ריחפו בקרבת מקום, ופחדתי שנהפוך בעצמנו למטרה. פרצתי בבכי. עד היום הגוף שלי רועד בכל פעם שאני רואה את החיות האלה מתקרבות".

שחאדה איבדה את ביתה במהלך ההתקפה על שכונת תל אל־הווא, ומאז היא מתגוררת באוהל באזור אל־מוואסי שבח'אן יונס. לדבריה, כלבים משוטטים ניסו כמה פעמים להיכנס לאזור האוהלים בחיפוש אחר מזון, עד שתושבי המחנה החלו לארגן משמרות לילה כדי להגן על עצמם ועל ילדיהם.

"לא ישנתי לילה אחד ברצף מאז תחילת המלחמה", היא אומרת. "הסיוט הזה לא עוזב אותי. אני מפחדת שכלבים יתקפו אותנו. אין לנו קירות או דלתות שאפשר לנעול. אין שום דבר שמגן עלינו".

לדבריה, הכלבים כבר אינם נתפסים בעיניה כחיות מחמד או כחלק מהנוף המוכר של החיים. "הם הפכו למפלצות", היא אומרת, "למשהו שמסוגל לטרוף אותי ואת הילדים שלי בכל רגע".

מרחב הפחד התרחב

הפחד אינו מוגבל לכלבים בלבד. גם חתולי הרחוב, שבעבר היו חלק שגרתי מהנוף העירוני בעזה, הפכו עבור רבים לסמל נוסף של האימה. סרטון שהפך לוויראלי ברשתות החברתיות מציג ילד עזתי מחבק את חתולתו ומלטף אותה, תוך שהוא אומר בחיוך מריר: "אל תאכלי אותי כשאמות".

אריג' עליאן, בת 27 משכונת אל־סברה שבעיר עזה, הייתה עד פרוץ המלחמה חובבת חתולים מושבעת. היא גידלה מספר חתולים בביתה והקפידה להאכיל חתולי רחוב. כיום, היא מספרת, יחסיה עם החיות הללו השתנו מן הקצה אל הקצה. "אני מפחדת מהן", היא אומרת. "הן כבר לא נראות לי כמו חיות מחמד".

לדבריה, היא אינה מצליחה להשתחרר מהמראות של חתולים הניזונים מגופות שנותרו ברחובות במהלך המלחמה, כאשר בני משפחותיהן לא הצליחו להגיע אליהן או להביאן לקבורה. הבית ששימש בעבר מקלט לחתולי רחוב הפך עבורה לתזכורת לעולם שנעלם. "אני מסתכלת על חתול ברחוב ותוהה ממה הוא ניזון לאורך המלחמה", היא אומרת. "אני תוהה אם אכל גופה של אדם שהיה אהוב ויקר למישהו".

עליאן מדגישה כי אינה היחידה שחווה את השינוי הזה. לדבריה, היא מכירה משפחות רבות שאיבדו קרובי משפחה וחלו אצלן שינויים דומים ביחסן לבעלי חיים. עבורן, חתולי הרחוב והכלבים המשוטטים חדלו להיות חלק מהמרחב היומיומי והפכו לחלק בלתי נפרד מזיכרונות המלחמה.

העיתונאית מראם מחמוד (שם בדוי) מתארת חוויה אחרת, אך כזו שהותירה בה חותם דומה. לאחר תשעה ימים ללא מים הצליחה משפחתה למלא בקושי מיכל מים. למחרת בבוקר חיממה מים על עצי הסקה והתקלחה לפני שיצאה לסקר את המלחמה. כחצי שעה לאחר שעזבה את הבית התקשרו אליה בני משפחתה וסיפרו כי מצאו חתול מת בתוך מיכל המים שממנו השתמשה לרחצה.

מאז, היא מספרת, המקרה ממשיך לרדוף אותה. מה שנראה לאחרים כאירוע מקרי הפך עבורה לזיכרון טורדני, כזה ששינה את האופן שבו היא מביטה בחתולים עד היום. "מאז אותו יום", היא אומרת, "אני לא מסוגלת להסתכל עליהם באותה צורה".

מראם חיה כיום מחוץ לרצועת עזה, הרחק מההפצצות ומהמחסור שהגדירו את חייה במשך חודשים ארוכים. אך גם בדירתה הבטוחה לכאורה, היא אינה מצליחה להשתחרר מן הפחד. בכל פעם שהיא נכנסת למקלחת ופותחת את ברז המים החמים, שב אליה הזיכרון ההוא. לדבריה, היא סובלת מתסמינים של אשמת שורדים. בעוד היא הצליחה לצאת מעזה ולהמשיך בחייה, המראות שראתה נותרו נטועים בתוכה. החתולים שנעו בין החיים למוות, בין ההריסות לגופות, הפכו עבורה לתזכורת מתמדת למה שנותר מאחור. היא חשה אשמה על כך שהיא רחוקה, על כך שפיתחה כלפיהם סלידה, ועל כך שהרגש הזה ממשיך ללוות אותה גם כיום.

לדבריה, שורדי ההשמדה נושאים עמם משא שאינו מסתכם בזיכרון האובדן האנושי בלבד. הם נושאים עמם גם את התמונות, הריחות והפרטים הזעירים שנחרתו בתודעתם במהלך המלחמה. "אפילו החתולים", היא אומרת, "הפכו לחלק מהטראומה". ההישרדות, מבחינתה, אינה מסמנת את סיומה של החוויה אלא את תחילתו של מאבק אחר — מאבק עם הזיכרון. הטראומה אינה נותרת בשדות ההרס; היא מחלחלת אל הרגעים היומיומיים ביותר, אל טיפות המים הזורמות מן הברז, אל השקט, ואל כל ניסיון להמשיך הלאה. לעיתים נדמה לה שהשכחה עצמה אינה יעד שאפשר להגיע אליו, אלא מסע שאין לו סוף.