"אסון סביבתי" הצד הנוסף של תוצאות הפלישה לטולכרם

ב־3 באוקטובר 2024 הפציצו מטוסי F-16 ישראליים את שכונת אל־חמאם במחנה הפליטים טולכרם. עבור עו"ד רנא עובייד, הבית שנהרס לא היה רק קורת גג, אלא מרחב חיים שלם שנבנה מילדות — חממה משפחתית וקהילתית. “מאז ההפצצה,” היא אומרת, “הפצע לא חדל לדמם, ומה שבא אחריה הוא עקירה לכל דבר.”

כאשר הצבא הישראלי פרץ למחנה בתחילת פברואר 2025, חיילים הקיפו את ביתה והכריחו את דייריו לצאת. “במהלך המצור על המחנה נאבקנו חמישה ימים בפחד, ברעב ובהפסקת חשמל. כשנכנסו לשכונה שלנו, החיילים אילצו אותנו לצאת יחפים.” לפני שעזבה, אספה עו"ד עובייד מזוודה קטנה אחת, ובה חפצים של אחיה שנהרג בהפצצה על בית קפה שבו שהה. ביתה לא נהרס כליל, אך הפך למבנה פגוע ונטוש, בעוד בתי השכנים סביבו קרסו לעיי חורבות.

עו"ד עובייד ובני משפחתה המורחבת — כ־50 נפשות — עברו להתגורר בבית אחד בפרבר שוויקה. המעבר היה מחניק וצפוף: אובדן פרטיות, בכי ילדים המתגעגעים לשוטט ברחובות הנעורים ולקנות ממתקים במכולת. “עקירה אינה רק עזיבה כפויה של הבית,” היא אומרת, “אלא תלישה של חיים שלמים, והעמקה של הטראומה הפלסטינית של גירוש והגליה.”

גורלן של אלפי משפחות אחרות דומה לשלה. על פי ועדת הביטחון והבריאות בטולכרם, הריסת כ־3,700 בתים, 1,300 חנויות ו־750 כלי רכב הובילה לעקירתם של יותר מ־24 אלף תושבים ממחנות טולכרם ונור שמס. מחנות שפעם היו תוססים הפכו לערי רפאים.

הצד הנוסף של הקטסטרופה

לצד הריסת הבתים וגירוש תושביהם, מתגלה ממד נוסף של האסון. מה שהיה פעם מרחב מגורים הפך לערימות הריסות שבהן פסולת בניין מתערבבת עם חומרים מסוכנים כמו אזבסט. במקביל, תשתיות המים, החשמל והביוב קרסו לחלוטין, והמזון שנשאר בבתים הנטושים נרקב והפך מוקד למכרסמים, חרקים ובעלי־חיים משוטטים. "גם אם נחזור עכשיו", אומרת עו"ד עובייד, "נמצא רק חורבן. אי־אפשר לחיות בין אשפה ומזיקים". בקצה הרחוב הראשי במחנה טולכרם ניתן לראות ערמות הריסות מעורבבות בשפכים. כמו כן, ניתן לראות את שרידי הבתים השרופים והכבישים שהצבא הרס בכוונה. יחד עם זאת, מראות אלו אינם משקפים אלא חלק קטן ממה שמתרחש בתוך שני מחנות הפליטים. תמונה אווירית שהופצה בכלי התקשורת מראה בבירור את ממדי ההרס.

קריסת התשתיות

בקצה מחנה הפליטים טולכרם פגשנו את אוסאמה כעבייה, בעל חנות חומרי בניין. “לא נשאר אף אדם במחנה,” הוא אומר. “כולם נאלצו לצאת. המצב בלתי נסבל, ואף אחד לא מעז לחזור. החנות שלי נפגעה, אבל אני עצמי לא יכול להגיע אליה בגלל המצב הביטחוני.” כעבייה מציין שהצבא ממוקם בתוך מבני המחנה וברחובות שסביבו. הוא מבקש מאיתנו לתעד במהירות ולהפסיק לצלם — מחשש לאש צלפים.

התמונות שהצלחנו לתעד מהאזור מזכירות את המראות המוכרים מרצועת עזה. התשתיות מחוקות לחלוטין, וכל ניסיון לפינוי ההריסות או לשיקום המקום יידרש להתמודד עם אתגר כמעט בלתי נתפס.

מרואן אבו יעקוב, מנהל הרשות לאיכות הסביבה במחוז טולכרם, מאשר כי המחנות הפכו לאזורי אסון סביבתי. לדבריו, הצבא הישראלי חפר את הכבישים לעומק של שלושה עד ארבעה מטרים, והפציץ בתים ומערכות תשתית. התושבים חוששים מנוכחות של חומרי נפץ שלא התפוצצו מתחת לערימות הבטון. נוסף על כך, לפי ההערכות, הצטברו במקום אלפי טונות של פסולת — מה שהופך כל ניסיון שיקום ובנייה מחדש למשימה שנושקת לבלתי אפשרי.

הנזק לא נעצר בבתים ובתשתיות. היערות שבין ענבתא לבלעא הוכרזו כשטח צבאי סגור; דחפורים וכלי רכב צבאיים כרתו דרכם בתוך הטבע, מאיימים על הצומח, חיות הבר והמיקרואורגניזמים שמקיימים את הקרקע. כך הופכת האדמה ל“אדמה עקרה”.

אבו יעקוב מדגיש כי העקירה עצמה היא קטסטרופה סביבתית: האדם הוא חלק מהמערכת האקולוגית, ללא נוכחותו — אין לה הגנה. הריסת הבתים מוטטה גם את המרקם הוויזואלי והלאומי של מחנות הפליטים. היום, המחנות אינם ראויים עוד למגורים; הם מוקדי סכנה בריאותית וסביבתית.