באירועי אוקטובר, רדיו 2000 הפך לקול העם

בימים הקשים והטראומטיים של אוקטובר 2000, תחנת רדיו אזורית אחת היוותה מקור מידע חשוב עבור פלסטינים בישראל במהלך האירועים, ההפגנות והחיכוך עם כוחות המשטרה. למרות ששידוריה נקלטו באזור מוגבל, בגליל ובוואדי עארה בלבד, אפשר לומר בוודאות ש"רדיו 2000" היה "קול העם".

השעות הארוכות של האזנה לרדיו הערבי המקומי העצמאי באותם ימים, "רדיו 2000", תופסות נתח גדול מזיכרונות אירועי אוקטובר, אני עדיין זוכרת את אבי מניח את מכשיר הרדיו על השולחן בסלון האורחים – לב הבית – בעוד הטלוויזיה ניצבה בפינת חדר המשפחה. שניהם פעלו ללא הפסקה.

ישבתי על הספה לצד הרדיו והקשבתי למה שנאמר: שעות על גבי שעות, הוא היה מקור המידע הראשון, המרכזי והקרוב ביותר לעמדותי בנוגע למה שהתרחש. היום, אחרי 25 שנים, קולם של השדרנים עדיין מהדהד בראשי. בשיחות עם מי ששידרו אז ברדיו, מתברר שעבורם אירועי אותם ימים זכורים לא פחות. 

"פעלנו ללא הרף, כמו דופק" – כך מתאר השדרן נביל סלאמה את עבודת רדיו 2000 בזמן אירועי אוקטובר. הוא מוסיף: "הייתי אחראי על תוכניות הספורט ברדיו והגשתי תוכנית חדשותית. האירועים התחילו בסוף ספטמבר, בסוף השבוע. כשהאירועים הפכו להמוניים, מערכת היחסים שלנו עם העבודה ברדיו, שכבר היה אז על סף סגירה, השתנתה. זה היה יום כיפור – לא היו כלי תקשורת ואפילו לא קווי טלפון. אחד החברים, בעלים של חנות טלפונים ניידים, תרם לנו ארבעה מכשירים כדי שנוכל ליצור קשר עם הכתבים. הצלחנו לסקר את מה שקורה בכל כפר ועיר. נעזרנו אפילו בכתבי הספורט כדי לשדר מהשטח".

הרדיו היה כפוף לרשות השנייה, עם כל האתגרים הקשורים לשפה, למונחים ולעמדות בצל ההפגנות, נזכר נביל: "היינו זהירים מאוד מבחינת שפה וטרמינולוגיה, ידענו שמפקחים עלינו, וידענו שלכל מילה יש משקל. העבודה ברדיו הייתה רגישה מאוד; המשטרה ביצעה סיורים סביב הבניין בו פעל הרדיו, כך שנאלצנו לנעול את השערים מבחוץ ולהישאר במשרדים".

השדרן קרא את שם תלמידו שנהרג

נביל מספר שגם גורמים בצמרת הפוליטית של המדינה שמו לב לרדיו 2000 וראו בו חשיבות. מתן וילנאי, שר התרבות בממשלת אהוד ברק, שכיהן גם כיו"ר ועדת השרים לענייני האזרחים הערבים התקשר בעיצומו של יום כיפור וביקש להתראיין ברדיו בשידור חי - בקשה חריגה ביותר עבור פוליטיקאי ישראלי. 

"זו הייתה עדות לחשיבות עבודתנו ולגובה הרייטינג שלנו. הרדיו הותיר חותם מיוחד אצל האנשים גם במישור הפוליטי".

במצבים כאלה ישנם רגעים בלתי נשכחים. על כך מספר נביל: "הרגשתי שאני בעיצומה של מלחמה. שררה אווירת פחד בכל מקום, גם בעבודה העיתונאית ובסיקור מהשטח. ערכתי ראיון עם אביו של מוחמד א-דורה וחשבתי שזה הראיון הקשה ביותר שעשיתי בקריירה שלי, אבל הקראת שמותיהם של 13 הצעירים שנהרגו באוקטובר 2000 היתה קשה יותר, במיוחד משום שלימדתי את השהיד מוחמד ח'מאייסי בתיכון והכרתי אותו ואת משפחתו היטב. קריאת שמו כהרוג היתה טראומטית".

באסים דאמוני, היה מגיש תוכניות בידור ברדיו, אך האירועים אילצו אותו לשדר חדשות: "הרדיו היה על סף סגירה", הוא נזכר, "לא היו הרבה עובדים ומגישים. פתאום התרחש אירוע חריג והמציאות כפתה את עצמה עלינו, אז התוכניות שלי הופסקו לטובת מבזקים וחדשות דחופות. בשלב מסוים, בגלל עומס האירועים, נאלצתי לקריין חדשות ולארח כתבים שסיקרו מהשטח. אני זוכר היטב שההתקפה על השכונה המזרחית בנצרת התרחשה בשעות של התוכנית שלי, באותו ערב שידרתי חמש שעות ברציפות".

על האירועים המיוחדים באותה תקופה אמר באסים: "החוויה המיוחדת ביותר הייתה ראיון עם ד"ר חנאן עשראווי. הייתי רגיל לראיין אמנים ולא פוליטיקאים. אבל מה שלא יישכח באמת הוא ההכרזה על מותם של שלושת הצעירים מנצרת, וגם השהיד אסיל עאסלה מעראבה. כשהגיעו אלינו חדשות על פצועים, היו ביניהם אנשים שהכרתי. אלו לא היו ימים פשוטים".

על ההגבלות והאיסורים בשידור אומר באסים: "כמובן שהיו דברים שלא ניתן היה לומר בשידור, אבל החובה הלאומית חייבה אותנו לשדר את מה שקורה בשכונות, אנחנו היינו הקול של העם שלנו".