בחג המולד הזה עזה עדיין מחכה לפעמוני השלום 

בפעם השלישית מאז שהמלחמה החלה , חג המולד בעזה שוב חל בצל מלחמה ואבל מתמשך. זו השנה השלישית ברציפות שבבית משפחתה של ליסה אל־סוּרי אין עץ אשוח מקושט, ואין קישוטי חג על חלונות הבתים, וגם אין עוד בתים שנותרו עומדים כדי לקשטם. ליסה עצמה אינה בין החיים. גם בעלה ובנה נהרגו בהפגזה ישראלית שפגעה במתחם כנסיית פּוֹרְפִירְיוּס הקדוש בשכונת אל־זייתון — הכנסייה העתיקה ביותר בעזה ואחת העתיקות בעולם.

מכה אחת הספיקה כדי למחוק משפחה שלמה ממרשם האוכלוסין, ולכבות את האור שליסה נהגה להדליק מדי דצמבר, כשהייתה כותבת איחולים לשלום ולתקווה. מאז אותה הפגזה, החג התרוקן מתוכנו והפך לזיכרון אילם.

כבר שלוש שנים ברציפות שפעמוני הכנסיות בעיר העתיקה בעזה לא מצלצלים כמו כמו בשנים שעברו. מה שאמור היה להיות חג של שמחה וקהילה הפך לזיכרון כואב. הטקסים הדתיים נהיו פצע פתוח עבור קתולים ואורתודוקסים כאחד. המלחמה שללה מתושבי העיר לא רק חיים ובתים, אלא גם את היכולת לציין חג. עזה ממשיכה להתאבל על בניה ובנותיה, והעיר כולה נותרה קפואה בין חורבן לזיכרון.

שמחה לא שלמה

כשנתיים לאחר פרוץ המלחמה, מאי עייאד מנסה להשיב לביתה ולו שבריר מסממני החג. היא יודעת ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה, ומסתפקת במה שניתן לעשות כעת, באמצעים הדלים ובתנאים העלובים שנכפו על חייה. שנתיים של הפגזות, רעב ועקירה עברו עליה, ובכל זאת החליטה השנה להתעקש: לשמוח, ולו במידה המינימלית שהמציאות מאפשרת.

מרים, בתה של מאי, הייתה בת שנתיים בלבד כשפרצה המלחמה, ואינה יודעת מה משמעותו של עץ האשוח בחג המולד. היא ראתה עץ כזה רק על מסך הטלפון של אמה, ובסרטונים קצרים שבהם מופיע לעיתים איש בחליפה אדומה. מרים שואלת מיהו סנטה קלאוס, ומתי יגיע לעזה. למאי אין תשובה.

השנה החליטה מאי לקחת את ילדיה לכנסייה. לא יהיו שם קישוטים, לא שירים בחצרות, לא חגיגות, רק מיסה ותפילה. זהו שבריר מן הטקסים שנגזלו מהקהילה הנוצרית בעזה. ובכל זאת, יש ניסיון צנוע להשיב משהו: לא את החג כפי שהיה, אלא את עצם הידיעה שהחג יכול להתקיים גם אחרת ולא רק כעוד פרק במלחמה.

מאי מייחלת שחג המולד יהיה שונה השנה, שיביא עמו שקט, גם אם זמני. היא מתפללת להיפגש עם בני משפחתה בגדה המערבית, אך יודעת, כמו כולם בעזה, שגם משאלות פשוטות נתקלות במחסומים.

מיסה במקום חגיגה

השנה יוגבלו חגיגות חג המולד לאולמות הכנסיות בלבד. בעיני תושבי עזה, המלחמה עדיין נמשכת, גם אם שינתה צורה. לפני ההשמדה, הכנסיות בעזה שימשו מוקד חיים בעונת החג: חצרות מוארות, עצים מקושטים, שירים וילדים מתרוצצים בין הבתים. כל אלה הפכו לזיכרון רחוק.

כיום אין פעילות לילדים, אין מפגשים משפחתיים, ואין חגיגות ציבוריות. החג צומצם לתפילות שמבקשות לנחם את מי שאינם ניתנים לנחמה. הפלסטינים בעזה חיים עדיין במצב מלחמה — מוסלמים ונוצרים כאחד. כאשר פצעי המלחמה עדיין פתוחים, אין מקום לשמחה בעיר שעדיין סופרת את מתיה.

הקהילה הנוצרית, כחלק בלתי נפרד מהחברה הפלסטינית, שילמה מחיר כבד. גם היא הייתה יעד להרג ולהרס: בתים, חנויות ובתי ספר הושמדו, וכנסיות הפכו למקלטים לעקורים. חלק מן הנוצרים נעקרו דרומה, אחרים עזבו לחו״ל, והותירו אחריהם חלל בעיר שבה חיו לפני המלחמה כאלף נוצרים. השנה, איש מהם לא חוגג כאילו לא קרה דבר בשנתיים האחרונות.

פעמוני השלום

אחרי שנתיים של שפיכות דמים, השאלה פשוטה וכואבת: מתי העולם יצלצל בפעמון השלום. הניסיון מלמד שמלחמות אינן מותירות אחריהן דבר מלבד מוות, ואינן מבחינות בין קורבנות. בעונת חג המולד, חוזר השיח על זכותם של הפלסטינים למדינה ועל הצורך “להביט אחרת” בבעיה הפלסטינית. אלא שמילים לבדן אינן שינוי.

אם יגיע תהליך שלום, הוא מוכרח להיות שונה מן הקודמים. לא עוד הצהרות, לא עוד הבטחות ריקות ולא עוד דחייה של שאלת הזכויות לשלב מאוחר יותר. שלום שאינו מכיר בזכויות הפלסטינים, אינו שלום, אלא הפוגה זמנית בתוך מציאות של אלימות מתמשכת.

משאלות קטנות

בכנסיית המשפחה הקדושה תולים השנה קישוטים מינימליים על עץ קטן. לא מתוך חגיגיות, אלא מתוך ניסיון לשמר שגרה מדולדלת עבור הילדים. מרי אנטון יודעת שהרגעים האלה אינם מחזירים שמחה, לכל היותר מסיחים את הדעת. סבתה ודודתה נהרגו במלחמה, והאובדן מלווה כל תנועה. גם לאחר הכרזת הפסקת האש, אין תחושת ביטחון: יריות עדיין נשמעות, וההפרות נמשכות. הפסקת אש, כך מתברר שוב, אינה סוף המלחמה אלא שינוי צורה שלה.

בפינה אחרת של הכנסייה מנסות נערות לקשט באמצעים דלים. הינד עייאד מסבירה שהמשפחות נאחזות בחג לא מתוך אמונה בחג עצמו, אלא מתוך צורך בסיסי בתחושת יציבות. את'יר נג'אר מנסחת זאת בפשטות: אחרי תקופה של פחד מתמשך, עצם הניסיון לשמוח הוא מאבק. התקווה היחידה היא לחג ללא הרוגים נוספים.

הנוצרים בעזה אינם מבקשים ניסים. הדרישות צנועות עד כאב: לילה שקט, בית שלא יקרוס, חיים שלא ייגרעו בעוד שם. אפילו עץ אשוח מואר נתפס כבר כמשאלה עתידית, כזו שתלויה קודם כול בהפסקת המלחמה, לא בנס.