מרחב הנשימה האחרון: המאבק על מגרש הספורט במחנה הפליטים עאידה

ילדי מחנה הפליטים עאידה, הנמצא צפונית לבית לחם, לא משתתפים בחוג הכדורגל ככל הילדים כדי לשחק את המשחק, אלא כדי לרכוש מיומנות להישרדות. האימונים במחנה דורשים שליטה מלאה במה שקורה במרחב. המחנה מוקף בגדר ההפרדה משלושה כיוונים, ולכן כל בעיטה לשער מגרש הספורט צריכה לקחת בחשבון חישובים רבים. המגרש משרת 250 ילדים ויותר מ־500 נערים ונערות. לכן, תושבי המחנה כבר לא מתייחסים למגרש כמרחב ספורט ותו לא, אלא כמרחב הנשימה האחרון שנותר במחנה הפליטים הנצור.

המציאות היומית במחנה הפכה את משחק הכדורגל למעשה של התנגדות ולאתגר יומי, משום שהרשויות הישראליות הוציאו צו הריסה למגרש בטענה שאין לו היתר, למרות שהוא מושכר כחוק מהמנזר הארמני, ונמצא בכלל בשטח הרשות הפלסטינית. לא ניתן להסתכל על האיום בהריסת המגרש במחנה עאידה כאירוע בודד, אלא כחלק מדפוס רחב יותר של פגיעה במגרשי הספורט הפלסטיניים בכל האזורים: במחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית, בעמק הירדן, בירושלים ובעזה. מגרשי ספורט בכל האזורים הפלסטיניים נהרסים באמתלה של היעדר רישוי או מסיבות ביטחוניות, מה שמהווה הפרה בוטה לזכות הילדים והתושבים הפלסטיניים לשחק, ופגיעה ממשית במרקם החברתי.

77 שנה ללא מגרש ספורט

במשך 77 שנים לא היה במחנה הפליטים עאידה מגרש ספורט. מרחב המשחק שהיה זמין לילדי המחנה ותושביו היו הרחובות והסמטאות החבוטים, על כל הסיכונים החברתיים והביטחוניים המשתמעים מכך. בשנת 2019, הוועדה העממית במחנה יזמה השקעה בכארבעה דומים השייכים למנזר הארמנים, שהם מה שנשאר מהאדמה של המנזר לאחר הפקעת שאר אדמותיו על ידי הרשויות הישראליות לשם בניית גדר ההפרדה. הרשות הפלסטינית ועיריית בית לחם שכרו את האדמה לשם פיתוח פארק ומגרש ספורט לילדים. למרות מאמצי רשויות הכיבוש לעצירת הפרויקט, המגרש הוקם בתקופת הקורונה. מאז הקמתו לפני שש שנים, הפך מגרש הספורט לנקודת מפנה אמיתית המחנה.

השפעה חיובית על ילדים ונשים

מגרש הספורט משרת לא רק ילדים, אלא גם נשים, אימהות ובני נוער שמצאו בו מרווח לנשימה במציאות החונקת. בעקבות כך, הוקמה אקדמיה לספורט השייכת למרכז הצעירים במחנה עאידה. האקדמיה מונה כיום כ־200 ילדים ובני נוער בגילים 5-20.

בשנים האחרונות, פתחה האקדמיה אופקים לבני ובנות המחנה שהובילו להשתתפותם בפורומים בינלאומיים בצרפת, דנמרק וספרד. מבחינת ילדי המחנה, הנסיעה לחו"ל וההיכרות עם תרבויות אחרות ושונות לא הייתה סתם טיול, אלא חוויה אנושית שהכירה לילדים את מה שמתרחש בעולם.

יתרה מכך, קבוצת נשים צעירות השתתפה בתוכנית הכשרה בצרפת במסגרת הפדרציה הצרפתית לספורט. בעקבות כך, חלק מהן חזרו למחנה והפכו למאמנות המכשירות ומאמנות קבוצות של נשים ונערות המשתתפות בתחרויות מקומיות.

משחקים תחת פיקוח ובצל חומת ההפרדה 

נוכחות גדר ההפרדה ומצלמות האבטחה מהווים איום ישיר על חיי היומיום במחנה. למרות שמגרש הספורט הוא מרחב פתוח, ההרגשה במקום היא של מקום סגור ונצור. החשש מפריצת הצבא הישראלי בכל רגע מרחף באוויר, במיוחד לאור איומי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לסגירת המקום והריסתו. ההתמקדות במגרש אינה חלק מהליך מנהלי, אלא מעשה ענישתי גרידא. 

בסוף שנת 2025, קיבל מרכז הצעירים במחנה עאידה התראה לפני הריסה, ובינואר 2026 קיבל התראה שניה. ההחלטה להריסת המתחם התקבלה ללא הליך משפטי ברור, ומציבה בפני מרכז הצעירים שתי אפשרויות: להרוס את המגרש עצמונית, או לשלם את הוצאות ההריסה. מרכז הצעירים פנה לארגונים זכויות אדם בבקשה לעזרה, מהם ארגון סנט איב, ובעקבות כך נפתח הליך משפטי המתנגד להחלטה.

הלחץ הבינלאומי מעכב את ההריסה

מערכת המשפט הישראלית לא עיכבה את צו ההריסה, אלא הלחץ הבינלאומי שהופעל נגד הרשויות הישראליות. פיפ"א וגם אופ"א שלחו מכתבים נחרצים הדורשים את עצירת הליך ההריסה, ואף איימו להטיל סנקציות נגד ההתאחדות לכדורגל בישראל אם ההחלטה תיושם.

לפי כתבה שפרסם העיתונאי הישראלי יותם קורן ב־26.1.2026 בעיתון הארץ, המנהל האזרחי ביהודה ושומרון השהה את הצו באופן זמני עד להשלמת ההליך המשפטי וההתפתחויות ברמה הפוליטית. ארגון אוואז (Avaaz) הוביל קמפיין סולידריות בינלאומי שאסף 350,000 חתימות בבקשה לבטל את צו ההריסה. כמו כן, ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל שיגרה מכתבים רשמיים לאיגודים בינלאומיים בקריאה ברורה: העם הפלסטיני ראוי לקבל מגרש ספורט, והוא ראוי לחיים!

כחלק מפעילויות הסולידריות עם תושבי המחנה, ביקר מאמן נבחרת פלסטין בכדורגל את המגרש ועודד את הילדים, והושקו יוזמות פופולריות שונות, כמו אתגרי בעיטות לשער וציורי קיר על גדר ההפרדה. כמו כן, מתבצעות כעת הכנות למשחק כדורגל לסולידריות בהשתתפות דיפלומטים, וטורניר ותיקים. המסר החזק ביותר הגיע מנור אבו גניה (14), שחקנית כדורגל בנבחרת פלסטין לנערות, שסיכמה ואמרה: "אנחנו לא רוצים לחזור לרחוב. הרחוב אינו יכול להכיל את הילדים וחלומותיהם".

אין להפריד את מה שקורה כיום במחנה עאידה מההקשר הרחב יותר של רדיפה שיטתית. איום ההריסה נתפס במחנה כפשע חדש שמבצע הכיבוש נגד תושבי המחנה, ומאיים לא רק על מגרש הספורט, אלא גם על המחנה ככללותו, ומהווה המשך למה שקורה בצפון הגדה המערבית.

לפי מונדר עמאירה, יו"ר מרכז הצעירים  עאידה: "הפחד אינו תיאורטי. זיכרון העקירה עדיין חי בנפשנו עד היום, והחרדה מהישנות החוויה מתגנבת לחיי היומיום. אנחנו לא רוצים להיעקר פעם נוספת. עייפנו מלהיות תחת מיקרוסקופ, או קורבנות או עצורים. אנחנו משוועים לתקווה".