פנים מחוקות, זיכרון נוכח - על יצירותיה של מינת-אללה מחאג'נה

"אומנות היא מרחב שבו אנחנו יכולים לספר את הסיפור ללא מורא, ולשקף את המציאות ללא סייגים. מבחינתי, אומנות היא ארכיון בלתי רשמי לזיכרון עם, ושפה המעצבת מחדש את התודעה והזהות שלנו".בעידן בו הסיפורים האבודים מצטלבים עם הפרטים הקטנים של חיי היומיום, אומנות הופכת לכלי חזק היכול להושיע את הזיכרון משכחה. ציור אינו רק משיחת מכחול, אלא שפה עמוקה המעניקה לזהות קול, ומחזירה לכפרים הנשכחים את תושביהם, ומחזירה לנשים את דמותן האמיתית.

בתערוכת הבוגרים במכללת בית ברל, מציגה הבוגרת מינת-אללה מחאג'נה (25) מאום אל-פחם את התערוכה "מיראת" (מורשת); פרויקט חזותי השוזר את הביוגרפיה האישית של האמנית והביוגרפיה הקולקטיבית הפלסטינית. כל ציור מנסה ללכוד זיכרון של בית, כאב של כפר עקור, או סיפורה של אישה שעמדה איתנה.

מינת-אללה היא בעלת תואר ראשון באמנות ממכללת בית ברל. התשוקה שלה לציור התחילה בילדות, ומהר מאד הפך לכלי לביטוי רגשות ולהבנת העולם שמסביבה. מותו של אביה השפיע עמוקות עליה. בעקבות כך, תשוקתה לציור הפכה למניע אמיתי לשיפור כישרונה וליצירת אומנות להנציח את זכרו.

בריאיון איתה, מינת-אללה פותחת את לבה כדי לתאר את המסע האומנותי שלה, את הפילוסופיה שהובילה אותה לציור דמויות ללא פנים, את הקשר שלה עם סבתהּ, ואת דעתה על האמנות הפלסטינית היום.

תחילה, כיצד נולדה התשוקה שלך לאמנות?

מאז שאני זוכרת את עצמי, ציור היה המפלט אליו אני פונה כדי להבין ולעכל את רגשותיי, וכדי להתחבר לעולם סביבי. פטירתו של אבי השאירה חלל עצום בחיי, אך בו בזמן נתנה לי כוח פנימי ורצון להפוך את האובדן ליצירה בעלת משמעות. לאט לאט, האומנות תפסה נפח גדול יותר בחיי, והתחלתי להשתתף בקורסים ותערוכות, עד שהגעתי לפרויקט האקדמי הראשון שלי.

לתערוכת הבוגרים שלך בחרת בכותרת "מורשת", מה עומד מאחורי השם הזה?

מורשת הוא מהות הקשר שלי עם זהות וזיכרון. לא רציתי שהתערוכה תהיה רק אוסף ציורים, אלא מרחב שיספר את מה שהנשים הפלסטיניות ירשו: סיפורים בעל פה, בתים ישנים, כאב בין-דורי, וחוסן הנמשך עשרות שנים.

תווי פניהן של הדמויות נעדרות בכל ציורייך. זאת החלטה אמנותית מודעת?

בוודאי. ההחלטה למחוק את תווי הפנים היא החלטה מודעת ומכוונת. לרוב, הפנים מצמצמות את החוויה ומגבילות אותה לדמות אחת בלבד. רציתי שהמתבוננים ביצירותיי יראו את עצמם בדמות המצוירת. כשאני משאירה את הדמויות ללא תווי פנים, אני מאפשרת לרגש להתגבש; הגוף נהיה סמל, הצל נהיה סיפור, והתנועה נהיית מרחב להתבוננות. אני לא רוצה שהמתבונן בציור יחפש את האישה שאני מציירת, אלא שיחפש אחר עצמו והזיכרון שלו.

זיכרון חזק יותר מחורבן

איזה ציור הכי קרוב לליבך? ומה הסיפור שלו?

היצירה האהוב עלי היא "ערים לא מזדקנות". הציור הזה נולד לאחר ביקור בכפר ח'ובייזה, הכפר שממנו נעקרה סבתי במהלך הנכּבה. באותו ביקור, ראיתי את סבתי בוכה בפעם הראשונה בעוד היא מלטפת את האבנים במקום שכל מה שנותר ממנו הוא עיי חורבות. לא מצאנו שום בית, או עץ, או סימן כלשהו שפעם היו שם קהילה וחיים.

חזרתי הביתה חנוקה מדמעות, והתחלתי לצייר בית חדש לסבתי; בית שאינו נמצא במציאות, אך הוא נמצא בזיכרונהּ וליבהּ. רציתי להנציח את עדותי האישית שכפרים אינם מזדקנים ומתים, גם אם ימחקו אותם מעל פני האדמה.

ניכר שעקירת סבתך הייתה לה משמעות על האומנות שלך.

סבתי נעקרה מכפר ח'ובייזה בשנת 1948. היא הייתה בתו של מוכתר הכפר. כשהמשפחה נאלצה לעזוב את הבית, היא הייתה רק בת 11. אחיה הקטן ביותר היה רק בן ארבע. המשפחה עזבה את הכפר מפאת הפחד ששרר באותה תקופה והחשש מתקיפה מצד היהודים. בני המשפחה הלכו למרחקים ארוכים כשאיתם היו סוס וחמור עליהם הם רכבו בתור כשהתעייפו. לבסוף, המשפחה הגיעה לאום אל-פחם, שם גרו קרובי משפחתה של האמא. הם חשבו שהשהות שלהם תהיה זמנית, אך היא נמשכה לשנים ארוכות. המשפחה שהייתה פעם אמידה נהייתה לפתע משפחה ענייה שאיבדה את אדמתהּ, ביתהּ ופרנסתהּ. למרות גילה הצעיר, נאלצה סבתי לשאת אחריות למשפחה שלמה; היא עבדה בחקלאות ומכרה מים ועצי הסקה כדי שתעזור בפרנסת המשפחה.

סבתי התחתנה בגיל צעיר ונאלצה עוד פעם לשאת בנטל לאחר שבעלה עבר תאונת עבודה שהותירה אותו נכה. למרות החיים הקשים שהיא עברה וכובד הכאב, היא נשארה אישה חמה ואוהבת שתמיד קיבלה את פנינו בחיוך והרעיפה עלינו אהבה ורוך והשאירה לנו זיכרונות יפים.

מה היו תגובות מבקרי התערוכה?

התגובות היו מרגשות ומגוונות. המבקרים הערבים ראו בעבודות שלי השתקפות לזיכרונם הקולקטיבי והעידו שהן עוררו בהם חוויות שהם חוו בעברם בעצמם, או כאלה שהם שמעו עליהן.

התגובות בצד היהודי היו שונות בתכלית. התגובות שהגיעו אליי מחלק מהמבקרים היהודים היו תומכות ומעודדות, אך היו גם תגובות מאופקות או מתונות יותר. חלק מהמבקרים היהודים נמנעו מלהיכנס לאולם התערוכה כדי שלא תהיה להם שום אינטראקציה עם היצירות, ונמנעו מעימות ישיר עם מה שמוצג באולם. במקרים אחרים, חלק מהמבקרים ציינו שהיצירות מוצגות כנרטיב אחד או סיפור שלם, וכי אינן נושאות נושאים נפרדים.

איזה תפקיד משחקת, לדעתך, האמנות בחברה הפלסטינית כיום?

מבחינת הפלסטינים, אמנות אינה מותרות, אלא אמצעי לביטוי עצמי. היא כלי שבאמצעותו הפלסטיני יכול להיחלץ מהדיכוי, לשחרר כעס, להתעמת עם האלימות, ולשמר את הזיכרון. אומנות יכולה להתמודד עם נושאים כמו מלחמה, אובדן, עמידה איתנה, תקווה, ואפילו אירוניה. היא מרחב שבו אנחנו יכולים לספר את הסיפור ללא מורא, ולשקף את המציאות ללא סייגים. מבחינתי, אמנות היא ארכיון בלתי רשמי לזיכרון עם, ושפה המעצבת מחדש את התודעה והזהות שלנו.

האם האמנות שלך היא כלי פוליטי וחברתי?

בהחלט. העבודות שלי מבטאות את המציאות שבה אני חיה כאישה פלסטינית. אי אפשר להפריד אותן מהמציאות הפוליטית והחברתית שאני חווה. העבודות שלי מבטאות את התקופה שבה הן נוצרות. יצירותיי אינן ניטרליות, הן מבטאות עמדה, חזון ורגש, ומנסות להביע את מה שאנחנו לא יכולים תמיד להביע במילים. 

מהם האתגרים הבולטים ביותר שעמדו בפנייך בתחום כפלסטינית צעירה?

האתגר הגדול ביותר הוא התפיסה החברתית שאינה רואה באומנות מקצוע, אלא תחביב. רבים חושבים שלא ניתן להתפרנס מאמנות. אתגר אחר שאני מתמודדת אתו היא ההחלטה לצייר את הזהות הפלסטינית בבירור. החלטה זו הרתיעה אותי בהתחלה, אך לאחר מכן הפכה להיות מקור כוח, והסיבה שבגללה השקתי את התערוכה "מורשת".

כיצד נולדים הרעיונות האמנותיים שלך?

אני תמיד מתחילה מהכותרת. הכותרת היא הפתח האינטלקטואלי שקובע את כיוון היצירה החדשה. לאחר שאני מתעמקת במשמעות הכותרת, אני מתחילה לבנות את היצירה, בין אם מדובר בציור את בפסל. הפרטים מגיעים לאחר מכן. הכותרת מעניקה לי כיוונים אינטלקטואלים המובילים אותי לצורות, צבעים, מרקמים וחומרים. תמיד יש איתי מחברת ועט ורושמת את הרעיונות שמופיעים לפתע. הרעיונות יכולים להגיע בזמן שאני הולכת, או בזמן שאני ממתינה לדבר מה. הרעיון מגיע כהבזק; אם לא תופסים אותו בזמן, הוא נעלם. רבים מהציורים שלי החלו כשרבוט קטן שהפך ליצירה.

מה המסר שאת רוצה להעביר לאומנים ואומניות פלסטיניים צעירים?

לפני שאומנות תשקף אסתטיקה, היא צריכה להביע עמדה. תהפכו את האומנות שלכם לקול המביע את האמת. תציירו מכל הלב, ומהחוויות האישיות שלכם ומזיכרונכם. התרחקו מהשקר, והשתמשו באומנות כדי להפיץ טוב, אהבה וכבוד. אמרו את האמת כפי שהיא.