"להציל את מה שעלול להתפזר עם הרוח": מונא בושנאק על הרומן שכתבה בעיצומו של הג'נוסייד

הפרטים נעשים קריטיים במיוחד בשעת מלחמה. ברומן "טנטורה" תיעדה הסופרת המצרית רדווא עאשור את אירועי הטבח שביצעו אנשי המחתרות הציוניות בכפר טנטורה בשנת 1948. הסופרת הפלסטינית מונא פוואז בושנאק (30), החיה בשכם שבצפון הגדה המערבית, ממשיכה אף היא במאמץ לשמר את הזיכרון באמצעות ספרות. ברומן החדש שלה, "מרפסת החול", היא שבה אל רצועת עזה — שבעים וחמש שנים לאחר טבח טנטורה — בעיצומו של הג'נוסייד שהחל ב־2023.

בריאיון שערך עמה מגזין סברה בגינת הספרייה העירונית בשכם, אמרה בושנאק:
"זו הייתה השנה העקובה מדם בתולדות העם הפלסטיני. עבורי, הכתיבה הייתה ניסיון להציל את מה שעלול היה להתפזר עם הרוח. הכתיבה שלי איננה רק פרויקט ספרותי, אלא מאמץ להנציח את הזיכרון הפלסטיני ולהבליט את נוכחותן של נשים בזמנים מדכאים ואלימים. נשים פלסטיניות חוו סבל נורא; רציתי לכתוב על פחדיהן, אך גם על הכוח שהן מצליחות לאזור שוב ושוב, על האחריות שהן נושאות ועל עמידתן האיתנה, למרות הכול".

בושנאק מאמינה כי תיעוד היסטורי באמצעות כתיבה הוא הכרח. הוא משמר את הפרטים הקטנים המרכיבים את חיי הפלסטינים: שמות ההרוגים, מאפייני השכונות בערים ובכפרים, קולות האנשים, ואורחות החיים שהתקיימו לפני שההפגזות הישראליות שינו את המציאות — ולעיתים מחקו אותה כליל. "הספרות שומרת על הזיכרון מפני שכחה", היא אומרת, "ובונה גשר בין הרגע הנוכחי לדורות שיבואו".

כחלק מן הפרויקט הספרותי שלה, בושנאק מבקשת גם להנציח את דמותן של נשים פלסטיניות בתוך מרחב המלחמה והאובדן: כיצד הן מתמודדות עם פחד ואהבה, עם אחריות יומיומית, ועם הצורך למלא ללא הרף את תפקיד ה"גיבורה", גם כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליהן.

ג'לילה גיבורת הרומן בחוף עזה

גיבורת הרומן "מרפסת החול" היא ג'לילה — אם ומורה להיסטוריה באחד מבתי הספר בעזה. בעלה נהרג במלחמה על עזה 2021 ומאז היא חיה עם בתה שרה בבית המשפחה הישן, עמוס הזיכרונות. ג'לילה נאחזת בבית כמי שנאחזת בעצמה: הוא חלק מגופה, חלק מזהותה. היא מתעקשת להמשיך בשגרה, לנהל בית, לגדל ילדה, ללמד היסטוריה — בעוד המלחמה רוחשת ברקע, מתקרבת, סוגרת.

היא מבקשת לשמור על עצמאותה ועל אחריותה כאם, להתמודד עם מציאות שהולכת ומצמצמת את מרחב הבחירה שלה. ואז, במלחמה האחרונה, מופצץ הבית. ברגע אחד הוא הופך לערימת הריסות.

בתיאורה את ג'לילה הבוכייה מול החורבות, בושנאק אינה מתארת רק אובדן פיזי, אלא קריסה פנימית. המלחמה, היא כותבת, אינה רק הורסת בתים — היא בונה תודעה חדשה אצל קורבנותיה, מעצבת מחדש את פחדיהם, תקוותיהם ויכולתם להחזיק מעמד.

בושנאק מבקשת שקוראי הרומן יפנימו את המלחמה לא רק כאירוע פוליטי, אלא ככוח טוטאלי שמשנה את הכול, הופך את הפנים החוצה — מטפורית ומילולית גם יחד. בתיאורי האובדן בעזה היא משלבת טון של דיכוי והשתאות. אחת הדמויות מתארת את המתרחש סביבה: היא שומעת את זעקות האימהות המחבקות את ילדיהן שנהרגו, ונבעתת מאפשרות היפוך התפקידים. היא מרחמת עליהן — ופוחדת שמחר מישהי תרחם עליה. כיצד תמשיך אישה לחיות בלי הילד שלא תראה עוד? למי תחכה שישוב מבית הספר? למי תבשל, תכבס, תקרא סיפור לפני השינה? כיצד יתפוגגו תשעת חודשי ההיריון בקור כזה? כיצד תוכל לישון, לאחר שהתרגלה להישאר ערה כל לילה למען בנה?

ספרות פמיניסטית פלסטינית 

בושנאק מתייחסת לכתיבתה כאל כתיבה פמיניסטית פלסטינית, וטוענת כי הספרות הפלסטינית ממשיכה נרטיב שעובר מדור לדור, אך נוספה לו פרספקטיבה חדשה בעקבות המלחמה. "יש פרטים חדשים שממתינים למי שיאסוף אותם וינסח אותם מחדש", היא אומרת.

האישה הפלסטינית מתוארת מכמה זוויות ברומן "מרפסת החול": פעם היא אם, פעם בת, בת זוג, חברה או מורה. בכל מופעיה היא נאבקת להתמודד עם המפולות סביבה, ומנסה שלא לקרוס בעצמה. הרומן הוא עדות חיה למה שעובר על הפלסטינים כעת, ותזכורת שנשים הן חלק בלתי נפרד מזיכרון המקום, נוכחות שאינה שולית בנרטיב ההתנגדות וההיאחזות בחיים.

לפי בושנאק, הכתיבה שלה היא "ארכיון רגשי והיסטורי": תיעוד של המתרחש בחוץ, המעניק לדורות הבאים אפשרות לחוות את המלחמה "מבפנים", כחיים המשתנים מדי יום תחת הפגזות, ולא ככותרת חדשותית פוליטית.