בח'ירבת יאנון הצפונית: "ההחלטה לעזוב לא הייתה קלה, אבל הם הפכו את חיינו לגיהינום"

"המוות עדיף על עקירה". כך מתאר פואזי בני ג’אבר (65) את הרגע שבו נאלץ לעזוב את ח’ירבת יאנון, מדרום לשכם, בסיומו של מסע התנכלויות ממושך ועקבי, שהסתיים בריקון המקום מתושביו. משפחתו של בני ג’אבר נמנתה עם שבע המשפחות האחרונות שהחזיקו מעמד בח’ירבה, עד שנאלצו לעקור בדצמבר 2025 בעקבות איומים והתקפות חוזרות מצד מתנחלים.

ב־28 בדצמבר 2025 הגיעה האלימות לשיאה, מתנחלים חמושים, פרצו למקום ואיימו להרוג את שתי המשפחות שנותרו אם לא יעזבו עד השעה 16:00. בהיעדר כל הגנה, לא נותרה משפחות ברירה. לפי תיעוד של ארגון “בצלם”, שלוש משפחות נוספות עזבו את המקום יום קודם לכן — ובכך הושלם פינוי ח’ירבת יאנון.

שטח ח’ירבת יאנון משתרע על פני כ־16,450 דונם, מהכפר עוורתא ועד בקעת הירדן. עם זאת, רוב השטחים הללו כבר אינם בידי בעליהם המקוריים: יותר מ־13,000 דונם הופקעו לטובת התנחלויות, והיתרה סווגה כאזור C, סיווג המגביל בנייה ותנועה במקום. מעבר להפקעת השטחים, האזור עצמו חולק ליחידות קטנות. כפר יאנון חולק לשניים: יאנון הצפוני, שהתרוקן לחלוטין מתושביו ושמו הוסב לח’ירבת יאנון, ויאנון הדרומי, שעדיין מיושב באופן חלקי. החלוקה לא הייתה מנהלית בלבד, אלא שלב נוסף בדרך למחיקת המקום.

ההתנחלויות מקיפות את יאנון בצורת פרסת סוס, ומותירות פתח צר מאוד, שבקושי מחבר את הכפר לעולם שמחוצה לו. ההתנחלות הגדולה ביותר באזור היא איתמר, שהוקמה בשנת 1983, וממנה התרחבו לאחר מכן מאחזים נוספים, בהם גדעונים וגבעת עולם. התרחבות ההתנחלויות לא הייתה רק תהליך גיאוגרפי, אלא התקרבות הדרגתית אל התושבים הפלסטינים עד שהחיכוך הפך יומיומי ואלים, והוביל לבסוף להכרעה.

כרונולוגיה של עקירה וחזרה

מה שאירע בדצמבר 2025 לא היה תחילתו של הסיפור, אלא פרקו האחרון. שנים קודם לכן, בשיא האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2002, כפר יאנון כמעט נעקר לחלוטין. באותה תקופה החריפו התקפות המתנחלים מן ההתנחלויות והמאחזים הסובבים, ובמיוחד מאיתמר. מתנחלים החלו לאיים בנשק ולבצע תקיפות ישירות, במטרה למנוע מתושבי המקום גישה לאדמותיהם ולשטחי המרעה — זאת למרות נוכחות הצבא, שהשקיף מהצד ולא התערב.

אנשי יאנון לא יכלו לשאת זאת עוד. באותו יום, העזיבה לא הייתה רק תנועה של אנשים ממקום למקום, אלא פירוק איטי וכואב של חיים לפרטים הקטנים ביותר. בגדים נארזו בחופזה, מסמכים נדחסו לשקיות, וחפצים שנותרו מאחור הפכו בן רגע לשאריות של מציאות שנגמרה. איש לא ידע מה לקחת ומה להשאיר—כיצד בוחרים בין מה שנחוץ לבין מה שישאר כמזכרת. מי שיצא, יצא מבלי לדעת אם ישוב אי פעם. רובם המכריע של התושבים עזב את המקום ומצא מקלט בכפר עקרבא שבנפת שכם. אף שהעקירה לא בוצעה בצו צבאי ישיר, אלא נכפתה כתוצאה מאלימות מתמשכת והיעדר הגנה, ארגוני זכויות אדם מגדירים אותה כ“גירוש עקיף”.

ההחלטה לעזוב לא הייתה קלה. "הם הפכו את חיינו לגיהינום. מי שגר ביאנון רצה להישאר שם לנצח. יש לנו טבע מדהים ושלווה. המשמעות של השם יאנון היא ‘המקום הטוב והשקט’. מעולם לא תכננתי לעזוב — עד שאחד המתנחלים בא ואמר לי: ‘אתה במיוחד חייב לעזוב’, כאילו נטר לי טינה אישית".

מי שמטיל את אימתו על הקרקע

פואזי נולד ביאנון וחי בה כל חייו. את ביתו בנה בשנת 1984 — שני חדרים, סלון, מטבח ומרפסת הצופה אל השדות. שם גדלו ילדיו, ושם עיבד את אדמתו, המשתרעת על פני שמונה דונמים: זעפרן, עצי לימון, עצי פיסטוק ועצי זית. אך הוא לא הצליח לעמוד באלימות המתמשכת והמחריפה כבר מאז סוף שנות התשעים: מכות, גניבות, שחרור עדרים לשטחי המרעה והחקלאות, ואף שחרור חזירי בר כדי להשחית את מה שנותר. היבולים חדלו להיות של החקלאים הפלסטינים, והפכו לנחלת מי שמטיל את אימתו על הקרקע.

החקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי של הפלסטינים, ובכל זאת היא הפכה לנטל שאי אפשר לשאת. הגישה לאדמות שוב אינה מובטחת, ומסיק הזיתים אינו מתנהל כפי שהיה בעבר: "נותנים לנו רק שלושה ימים למסוק זיתים, בעוד שאנחנו צריכים שבועיים. אחרי שלושה ימים הם מוסקים לעצמם את כל מה שנותר" אומר פאוזי. בשנתיים האחרונות הגישה למטעים נחסמה כמעט לחלוטין, ותושבי יאנון נאלצו לצפות מרחוק במתנחלים המוסקים את עצי הזית שלהם וקוטפים את פירות השדות.

המצור על תושבי יאנון הצפונית לא הוגבל לכניסה ויציאה היחידה של הכפר שסגרה שוב ושוב, לפעמם לשעות או אפילו לימים, ללא הסבר. כל מי שביקש להיכנס נדרש לעבור תשאול: לאן אתה הולך, לשם מה, ומתי תצא. גם בית הספר לא ניצל מהתנכלויות. פאוזי, שעבד כמורה, נאלץ ללכת מדי יום קילומטרים ברגל בין שני חלקי בית הספר — כשם שהכפר עצמו חולק — לאחר שנאסר על תלמידי יאנון הצפונית להגיע אליו. כך הפך בית הספר ביאנון הדרומי, בפועל, לקטן ביותר באזור, עם שמונה תלמידים בלבד. ואף על פי כן, התושבים התעקשו להמשיך ולהפעילו, מתוך הבנה שמדובר לא רק במסגרת חינוכית, אלא בעוגן של נוכחות ושל עמידה. כיום, בית הספר קיים רק בזכרונות של פאוזי ותלמידיו.

בעלי החיים אף הם לא ניצלו, והפכו יעד נוסף לתקיפות במסגרת ערעור יסודות החיים במקום. על מגדלי העדרים נאסר להכניס תערובת מזון דרך שער הכפר, והותר לכל אחד מהם להכניס שק אחד בלבד ביום,  הרבה פחות משהצרכים הנדרשים

"הם השתלטו על הכול", אומר פואזי. הוא לא איבד רק את ביתו, אלא גם את הזיכרון שנטע במקום במשך שנים, חיים שלמים נבנו והתפרקו. כשיצא משער הכפר בפעם האחרונה, ידע שאולי לא ישוב אליו. 

יאנון הצפונית אינה יוצאת דופן. היא חלק מרצף הולך ומתארך של קהילות קטנות, חקלאיות ובדואית ברובן, שנמצאות בשטח C, הנתון לשליטה ישראלית מלאה, מה שמגביל את אפשרויות הבנייה והפיתוח, ומצמצם את ההגנה המשפטית על הקרקע. ונדחקות בהדרגה עד לנקודת שבירה. לא ביום אחד, לא בצו אחד, אלא בשחיקה מתמשכת: אלימות המתנחלים, גיבוי הצבא, פגיעה בפרנסה, דרכים חסומות ותנועה מוגבלת.

הכניסה ליאנון הצפונית אסורה כיום, והתסריט חוזר על עצמו גם ביאנון הדרומית. מה שהתרחש כאן היוא אקורד סיום. "המוות עדיף על עקירה" אינה סיסמה, אלא תיאור מדויק של מסלול חייהם של פלסטינים רבים. כרונולוגיה שחוזרת על עצמה.