צעדת השיבה ה-29 מחפשת דרכים חדשות להפגין נוכחות מול דיכוי

ריאיון עם ח'אלד עוואד, חוקר וחבר עמותת ההגנה על זכויות הפליטים משנת 48 

בעשרים ושניים באפריל ציינה ישראל את יום עצמאותה, במקביל לחגיגות, התקיימה כבכל שנה "תהלוכת שיבה", או ליתר דיוק עשרות תהלוכות כאלה. 

תהלוכת השיבה היא אירוע שנתי הנושא מסר של זיכרון, זהות ותביעה היסטורית. השנה מלאו 29 שנים מאז החלו הצעדות השנתיות בסוף שנות ה-90. על אף שהצעדה נערכת בצילה של הנכבה ה-78, הצעדה משקפת כמעט 30 שנה של התארגנות עממית מתמשכת של הוועד להגנה על זכויות העקורים הפנימיים (ועד העקורים). ועד העקורים החליט השנה על צעדה מקוונת לצד עשרות תהלוכות וביקורים בקבוצות קטנות בכפרים עקורים שונים. 

תהלוכת השיבה הפכה לאחד האירועים הפוליטיים-חברתיים הבולטים ביותר בקרב הציבור הערבי-פלסטיני בתוך ישראל. עשרות אלפי משתתפים – נשים, גברים, ילדים וקשישים – נהגו לצעוד בכל שנה אל עבר כפר שהוחרב ב-1948, תוך נשיאת דגלי פלסטין וקריאת סיסמאות הקוראות לזכות השיבה. 

השנה, כמו בשנתיים האחרונות, עלתה מחדש השאלה: האם יתקיים המצעד על הקרקע, או שמא יידחק שוב אל הזירה הדיגיטלית? ההחלטה שהתקבלה לבסוף להפוך את המצעד לאירוע וירטואלי עוררה ויכוח פנימי נוקב. מחד, ישנם אלו הטוענים כי ויתור על הנוכחות הפיזית מחליש את עוצמת המסר. מאידך, מנהיגי העמותה מסבירים כי מדובר בהחלטה אחראית הנגזרת מנסיבות קשות – ביטחוניות, משפטיות ופוליטיות כאחד. 

1. מדוע נבחר יום עצמאות ישראל כמועד הצעדה?

 הבחירה ביום עצמאות ישראל כמועד לקיום צעדת השיבה אינה מקרית – היא הצהרה פוליטית בפני עצמה. לפי ח'אלד עוואד, חבר העמותה, הצעדה מתפקדת כ"מסר לרחוב הישראלי", תזכורת ישירה לאוכלוסייה החוגגת את יום עצמאותה לכך שחגיגה זו באה על חשבון עם אחר. "יום עצמאותם הוא יום נכבתנו", אומר עוואד. "בו ביום שהם חוגגים, אנו מזכירים למוסד הישראלי שיש כאן עוד עם, שהייתה לו נוכחות, הייתה לו ארץ, היו לו כפרים ועיירות. הוא ניצב כאן לפנינו ודורש את זכות קיומו וזכות להנציח את זכרו." 

אמנם יום הנכבה מצוין בכל העולם ביום ה-15 במאי, לפי התאריך בו הוכרזה הקמת מדינת ישראל, אך עמותת ההגנה על זכויות הפליטים בחרה לצאת ביום עצמאות ישראל (שמצוין על פי תאריך בלוח העברי), כדי ליצור עימות סמלי ישיר – להציב מראה בפני מי שחוגג, ולשאול בקול: עצמאות ממי? ועל חשבון מי? כל שנה נבחר כפר אחד מתוך יותר מ-500 כפרים שנהרסו ותושביהם גורשו ב-1948. הזיכרון הפיזי של ההליכה אל אדמות הכפר ההרוס הוא חלק בלתי נפרד מעוצמת הסמליות.

2. הצעדה ה-29 – מהשטח אל המסך: נסיבות ההפיכה לדיגיטלי 

מאז שהצעדות החלו להתארגן לפני 29 שנה, הן נערכו בפורמט דיגיטלי או מקוון רק שלוש פעמים – ושתיים מתוכן היו בשנתיים האחרונות (פעם נוספת היתה ב-2020, בשל מגפת הקורונה). התהלוכה האחרונה שנערכה באופן מלא על הקרקע היתה בשנת 2024, בעיצומה של מלחמת עזה. "חצינו את מחסום הפחד", מספר עוואד על צעדת 2024. "היה חשש שלא יינתן לנו אישור, אולם השקיעה של השלטון בבוץ המלחמה אפשרה לנו לפעול, ולבסוף יצאנו בצעדה על אדמות הכפרים העקורים הושא ואלכסאייר שבאזור שפאעמר (שפרעם)". השנה, לעומת זאת, נסיבות מורכבות יותר הכריעו את הכף. לדברי עוואד, העמותה הגישה בקשת רישיון מהמשטרה, שנדחתה. בעקבות כך, הוועד פנה לבית המשפט העליון באמצעות  עדאלה ובית המשפט הורה למשטרה לדון בבקשה ברצינות. לבסוף הושגה הסכמה לצעדה על אדמות כפר אל-דאמון שבגליל, בתנאי שמספר המשתתפים לא יעלה על אלף – מספר זעום ביחס לעשרות האלפים שנהגו להשתתף. "הצעדה מבוססת על הדגל הפלסטיני", מסביר עוואד. "אך מדיניות נתניהו, ובמיוחד השר לביטחון לאומי בן גביר, הממונה על המשטרה, מנסה לבטל את סמליות הדגל ולהעניש את מי שנושא אותו. בשלב מסוים הובהר לנו: אם תעברו את המכסה שנקבעה, ואם יונף הדגל הפלסטיני – נפזר את הצעדה בכוח". לפי עוואד, ההחלטה הסופית לא לקיים אירוע בשטח נגזרת מאחריות כלפי הציבור: "התהלוכה היא אירוע משפחתי. משתתפים בו ילדים, קשישים, אנשים מכל המגזרים. אנחנו פועלים בכובד ראש, ולא נוכל להסתכן בחיי אנשינו. ראינו למה הממשלה הזאת מסוגלת ולנו יש רצון להגן על בני העם שלנו מאפשרות של עימותים עם המשטרה, שעלולים להיגמר במעצרים וחס וחלילה פצועים בגוף".

3. האם הפורמט הדיגיטלי מחליש את המצעד? 

שאלת עוצמת המצעד בעידן הדיגיטלי עלתה ישירות בשיחה עם עוואד. תגובתו הייתה ברורה: העמותה מודעת לקושי, אך מתמודדת עמו באמצעות פתרון יצירתי. במקום ריכוז כל המשתתפים בנקודה אחת – כפי שנעשה בעבר – השנה פיצלנו את  הפעילות לביקורים בעשרות כפרים ברחבי הארץ בו-זמנית.. סיורים אלו התרחשו ביפו ובאזור לוד-רמלה, בטייבה שבמשולש, בדאמון, בלג'ון ובמיסר, ובמספר כפרים נוספים בגליל ובאזור טבריה. "בשנה שעברה", מספר עוואד, "הצהרנו: אם ינסו לצמצם אותנו לאזור מוגבל אחד – ניצא עם קבוצות לעשרות כפרים בבת אחת. וכך עשינו. אני עצמי נעצרתי בתהלוכה לספוריה (ציפורי) בשנה שעברה בזמן סיור בכפר". הפיזור הגאוגרפי של הפעילות הפך לכלי מאבק בפני עצמו. גם בשנה הזאת היו ביקורים, תהלוכות וסיורים ביותר מ-30 כפרים עקורים, ובכל ביקור כזה השתתפו העקורים מאותו כפר יחד עם ילדיהם ונכדיהם ומשתתפים נוספים. 

4. המסר לרחוב הישראלי לדברי עוואד, הצעדה אינה מיועדת רק לפלסטינים – היא מופנה גם אל הישראלים. 

"הדגל הוא סמל לזכות ולעם שחי על אדמתו בשלום ובביטחון. מגיעה לאותו עם הזכות להזכיר לאחר שגם הוא חי כאן, בתנאים קשה ותחת רדיפה, אבל חי".

 עוואד מוסיף כי הוא מאמין באפשרות של חיים משותפים: "אני מאמין שנוכל לחיות כשני עמים על אותה הארץ, אם נשליך מאחורינו את החשיבה הגזענית, האפליה ואת הקיצוניות הימנית. הרחוב הישראלי הנאור צריך לתמוך בנו ולחשוב כיצד ניתן לבנות שותפות אמיתית".

אחתת הביקורות הנשמעות – אפילו מתוך החברה הערבית עצמה – היא שהמצעד מסיח את הדעת מבעיות דחופות יותר: אלימות ופשע, קרקעות, שוויון בתעסוקה, ועוד. 

עוואד דוחה בתוקף את הביקורת הזו. "אלימות ופשע הם פרי מדיניות מכוונת", הוא אומר, "כשמתרחש ירי בתוך החברה הערבית, המדינה עוצמת עיניים. בניגוד לכך, ירי בתוך החברה היהודית נענה מיידית. המבנה הזה מכוון להחליש אותנו – ולכן הפתרון נמצא אצל הצד האחר, לא אצלנו".

בנוגע לקריאות לוותר על זכות השיבה לטובת מאבק אזרחי, עוואד עונה בנחרצות: "יש החלטה בינלאומית – החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם – המאשרת את זכות עמנו לחיות על אדמתו. זכות השיבה היא קדושה עבורנו. אינה נדחית ואינה נסחרת". הוא מוסיף: "מי שמציע לנו לוותר על הזהות הלאומית בתמורה להישגים אזרחיים – מנסה לנצל את יאושנו. אנחנו עם בעל תרבות והיסטוריה, ויש לנו זכות לשמור על מורשתנו ועל זהותנו הפלסטינית". 

29 שנה – והזיכרון אינו נכנע. צעדת השיבה ה-29 התקיימה השנה בנסיבות מיוחדות במינן וקשות מאד: מלחמה מתמשכת, הגבלות חסרות תקדים, ואיום מתמיד על הזכות להפגין. ובכל זאת, ועד העקורים בוחר להמשיך – אם לא בצורה אחת, אז בצורה אחרת. הפיצול לביקורים ותהלוכות קטנות, הסיורים המקומיים, הפעילות הדיגיטלית – כולם מעידים על גמישות מאבקית ועל נחישות: הזיכרון לא ייבלע, זכות השיבה לא תיזנח, והקשר לאדמה לא ינותק.