מסלול הפסולת: איך מגיעה פסולת ישראלית לשטח פלסטיני פרטי? 

תמונת המצב בשוליהם של כמה כפרים פלסטיניים בגדה המערבית חוזרת על עצמה כמעט באותו ניגון חוזר: משאיות בעלות לוחיות רישוי ישראליות גולשות אל דרכי עפר צרות, נעצרות לרגע בצד הדרך, פורקות מטען ונעלמות במהירות. את המחזה הזה ניתן לראות בנעלין ושקבא שממערב לרמאללה, בדיר בלוט שבסלפית, ובאל-נבי אליאס ובכפר ת'ולת' שבפאתי קלקיליה. מי עומד מאחורי הזיהום הזה? מי מרוויח ממנו ומי משלם את המחיר?

מגזין סברה יצא להתחקות אחר המסלול הסמוי, מהיישובים בישראל, דרך המחסומים, ועד לשטחים הפלסטיניים. אזורים נרחבים, ובעיקר כאלה המסווגים כשטח C ומהווים כ־61% משטח הגדה המערבית, הפכו ליעד מועדף להשלכת פסולת, ובפרט פסולת מסוכנת. לפי דוח שנתי של הממשלה הפלסטינית, בשנת 2025 תועדו 685 הפרות סביבתיות בגדה המערבית, שפגעו במשאבי הטבע והסבו נזק למקורות המים, לקרקעות החקלאיות, למגוון הביולוגי ולבעלי החיים.

מסלול הפסולת

לפי הצהרות רשמיות של רשות איכות הסביבה הפלסטינית, מסע הפסולת מתחיל ביישובים הישראליים ובהתנחלויות. משם היא מועברת במשאיות החוצות את הגדה המערבית, עד לפריקה בשטחים פלסטיניים. מוראד אלמדני, היועץ המשפטי של הרשות, מדגיש כי לא מדובר בתהליך אקראי, אלא במנגנון מסודר הפועל באמצעות שורה של מתווכים. בין המעורבים יש פלסטינים בעלי תעודות זהות ישראליות או היתרי תושבות, לצד אחרים הנושאים תעודות זהות פלסטיניות. הפסולת נקברת בקרקעות פרטיות בתמורה לתשלום, ולעיתים גם בשטחים ציבוריים, ולפעמים ללא ידיעת בעלי האדמות.

מחוזות קלקיליה וסלפית בולטים במיוחד לאורך המסלול הזה. הקרבה הגיאוגרפית לישראל, יחד עם הנגישות הגבוהה והסמיכות למקבץ צפוף של התנחלויות, הופכות אותם ליעד נוח במיוחד לפעילות זו. כך, למשל, באזור סלפית פועלות יותר מ־24 התנחלויות ומאחזים, כשהגדולה שבהן היא אריאל, המשמשת מקור מתמשך לזיהום. הזרמת השפכים היומית מאריאל נאמדת בכמעט 2,000 קוב, זרימה רציפה שאינה פוסקת.

במרץ 2026, החרימה הרשות לאיכות הסביבה בבית לחם, בשיתוף פעולה עם משטרת המכס, שתי משאיות בעלות לוחות רישוי ישראליות: אחת עמוסה ב־17 טון פסולת בנייה, והשנייה בכמעט 20 טון עפר. שתי המשאיות הגיעו מהתנחלות הר גילה.

לפי טאלב חמיד, מנהל משרד רשות איכות הסביבה בבית לחם, הטיפול במקרים אלו מתחיל בתיעוד המטען ובהכנת דוחות רשמיים, ולאחר מכן תיאום החזרתו למקום ממנו יצא. במקרים מסוימים, הפסולת מועברת לבדיקות מעבדה במעבדות האוניברסיטה כדי לקבוע את רמת הסיכון שלה.

למרות שהמסגרת המשפטית הפלסטינית ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, חוק הסביבה מס' 7 משנת 1999 ותיקונו, ובפרט סעיף 13/א, אוסרים על ייבוא פסולת מסוכנת לשטחים הפלסטיניים, ומגבילים את מעברה דרכם. הסעיף השני בצו מס' 4 משנת 2010 בנושא איסור ומאבק במוצרי ההתנחלויות מאשר גם את האיסור על קניית מוצרים אלה או מכירת כל מוצר או שירות להתנחלויות. 

מבחינה חוקית, הברחת פסולת היא עבירה מפורשת שהעונש עליה יכול להגיע עד כדי מאסר עולם ועבודת פרך. למרות שהעונש הזה הוטל בשנת 2024 על עבריין שהורשע בעבירה זו, עדיין נמשכות העבירות הסביבתיות בשטח.

הפרת אמנת בזל

באחד המקרים המתועדים, הוברחה משאית פסולת ישראלית שהגיעה מההתנחלות התעשייתית מיתרים לעיר אלד'אהרייה שבדרום חברון בינואר 2028. המשאית הייתה עמוסה פסולת נוזלית שהכילה תרכובות כימיות מסוכנות.

במקרה אחר מאפריל 2017, נתפסה משאית באזור חלחול צפונית לחברון שהייתה עמוסה ב־240 חביות פסולת מייצור ושימוש בדיו, צבעים ולכּה. החקירה הראתה שנהג המשאית נשא מסמכי מעבר ישראליים מזויפים, ואף טען שמדובר בדיו פג תוקף.

המספרים חושפים את היקף הנזק הסביבתי

הנתונים שנאספו ממקורות רשמיים ברשות איכות הסביבה חושפים את ממדי תופעת הברחת הפסולת, הן מבחינת היקף המקרים והן מבחינת סוגי הפסולת ורמת הסיכון שלה. הטבלה הבאה מציגה תמונת מצב ראשונית של התופעה, תוך התמקדות בפריסתה הגיאוגרפית ובמגוון סוגי הפסולת, החל מפסולת בניין, דרך חומרים כימיים ועד פסולת רפואית.

הצהרות שפרסמה רשות איכות הסביבה הפלסטינית

נתוני רשות איכות הסביבה הפלסטינית מצביעים על ריכוז מובהק של הברחות פסולת במספר מחוזות. מחוז קלקיליה מוביל במספר המקרים, עם 19 אירועים מתועדים שכללו מגוון רחב של חומרים, מפסולת בנייה ועד כימיקלים וצמיגים, ומסתמן כציר מעבר מרכזי לפעילות זו. אחריו ניצב מחוז רמאללה ואל־בירה, שבו תועדו שמונה מקרים. הבולט בהם הוא ניטור של הטמנת פסולת בכמה אתרים, נתון המרמז על מעבר משינוע בלבד לניסיון להיפטר מהפסולת בשטח ולהסתיר את נזקיה הסביבתיים. במחוז בית לחם, אף שמספר המקרים נמוך יותר, תפיסות על חם של כמה משאיות במקביל מעידות כי הפעילות שם מתבצעת לעיתים בהיקפים גדולים יותר.

מבחינת היקף הפסולת, בולט במיוחד הבוץ התעשייתי, המוערך בכ־120 אלף טון, נתון המעיד על זרימה מתמשכת של פסולת תעשייתית כבדה ולא על אירועים נקודתיים בלבד. אחריו מגיעות הברחות עפר בהיקף של כ־6,000 טון, שרובן מתרכזות במחוז סלפית, מה שמחזק את ההבנה כי האזור משמש אתר מרכזי לקליטת פסולת מסוג זה. לבסוף, היקף השפכים, המוערך בכ־2,000 קוב ביום, נמנה עם מקורות הזיהום החמורים ביותר, בשל אופיו הרציף והשפעתו הישירה על הסביבה.

השוואה בין מספר אירועי ההברחה לבין היקף הכמויות חושפת פער משמעותי: האזורים שבהם מתועדים הכי הרבה מקרים אינם בהכרח אלה שקולטים את הכמויות הגדולות ביותר. בעוד שקלקיליה מתפקדת כנתיב פעיל ותדיר להברחות, סלפית מתבלטת כמרחב הצטברות מרכזי. התמונה המצטיירת היא של חלוקת תפקידים גאוגרפית בין אזורי מעבר לאזורי פריקה, המצביעה על מנגנון פעולה סדור ולא על פעילות אקראית.

מי נושא במחיר של "כלכלת הפסולת"? 

מאחורי ההברחות הללו ניצב מניע כלכלי מובהק. העלות הגבוהה של טיפול בפסולת בתוך ישראל דוחפת גורמים שונים להעבירה אל הגדה המערבית, שם ניתן להיפטר ממנה בעלות נמוכה בהרבה, הנעה בין 200 ל־500 שקלים, ובתנאי פיקוח רופפים יותר. כך מועבר המחיר הסביבתי והבריאותי מצד אחד לאחר, תוך התעלמות מהשלכותיו ארוכות הטווח.

נתונים רשמיים מצביעים על כך שהגדה המערבית הפכה בפועל ליעד קבוע להשלכת פסולת. זאת, בניגוד להצהרותיו של שר האוצר הישראלי, אשר איים ב־18 בדצמבר 2025 לנכות מכספי המסים המועברים לרשות הפלסטינית, בטענה כי זו אינה פועלת נגד "שריפת הפסולת בגדה המערבית", ואף הכריז על גיבוש "תוכנית חירום לאומית" לטיפול בתופעה.