בין נצרת לחיפה מתנגנת דרכו של בשארה דיב

בין סמטאות העיר העתיקה בנצרת, בין קריאות הרוכלים וריחות התבלינים בשוק, החל להתעצב קולו של בשארה דיב, אחד האומנים המזוהים ביותר עם המוזיקה הערבית המקומית. דיב הוא מוזיקאי, זמר, מורה ובונה כלי נגינה. אדם שהקדיש את חייו למוזיקה כדרך חיים.

כיום, בגיל 66, דיב מתגורר בחיפה, אך כפי שהוא מגדיר זאת: "הנשמה שלי תישאר תמיד בנצרת". מאחוריו קריירה מוזיקלית עשירה המשתרעת על פני יותר משלושה עשורים. הוא הפיק שני אלבומים, כתב והלחין עשרות שירים מקוריים, ביצע מאות הופעות, ולימד תלמידים רבים. כמנגינת העוד המתפשטת לאיטה וחודרת ללב, כך גם סיפורו של דיב נוגע בשורשי התרבות, בזהות, ובמהות העשייה האמנותית.

בשארה דיב נולד בנצרת בשנת 1959, וגדל בלב הקהילה הצפופה בעיר. הוא נמשך אל עולם הצלילים כבר בילדותו. "התחלתי לשיר במקהלת בית הספר בגיל צעיר מאוד", הוא נזכר. "כשהייתי שומע את הדוד שלי פורט על העוד, הייתי מהופנט".

למרות שהוא לא גדל בבית מוזיקלי, דיב גילה נחישות יוצאת דופן ללמוד מוסיקה ולהתעסק בה. הוא למד בעצמו את יסודות המוזיקה ותרגל וניגן באופן עצמאי במשך שנים. בשלב מאוחר יותר, הוא החל ללמד מוסיקה בבתי ספר שונים באזור, באיכסאל ובבית הספר נעמ"ת בנצרת, והטמיע את אהבתו למוזיקה בתלמידיו הצעירים.

דיב לא נתקל בקשיים מיוחדים בתחילת דרכו. "הדלתות נפתחו בפניי באהבה", הוא אומר בענווה. "עוד בסוף שנות השבעים הופעתי בפסטיבלים ובאירועים, ומאז פשוט המשכתי קדימה". השילוב בין היותו מורה למוזיקה ביום וזמר בלילות הפך לשגרת חייו.

הוא הצטרף ללהקות שונות והקים לבסוף הרכב מוסיקלי בשם "אסאלה" (אותנטיות), מתוך רצון לשמר את המוזיקה הערבית המסורתית. לצד ההוראה, ההקלטות וההופעות, החל דיב גם לייצר ולתקן כלי נגינה, ובמיוחד כלי העוד, שלדבריו "מדבר את שפת הנשמה".

בין נצרת לחיפה – שורשים וכנפיים

לפני מספר שנים, עבר דיב להתגורר בחיפה. החלטה זו לא הייתה פשוטה עבורו. "המעבר נבע בעיקר מהבקשה של ילדיי לשנות אווירה", הוא מספר. "הייתה זו גם הזדמנות לפתוח דף חדש". אכן, הוא פתח בחיפה חנות מרשימה למכירת ותיקון כלי נגינה בשכונת ואדי ניסנאס. במהרה, המקום נהיה מוקד עלייה לרגל למוזיקאים חובבים ומקצועיים, מכל הדתות והמגזרים.

למרות שינוי המקום, דיב אינו שוכח את עיר הולדתו. "המהות הנצרתית נשארה בלבי – בשירים, בלחנים, באווירה", הוא אומר ומזכיר בגאווה את האלבום שהוציא תחת השם "שירה נצרתית", הכולל שירים כמו "נאסרה יא נאסרה" (נצרת, הו, נצרת) שהפך להיות פסקול בלתי רשמי של העיר נצרת.

בשארה דיב מוכר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית המקומית כזמר חתונות – הזירה המרכזית בהתפתחות המוסיקאי המקומי. "חתונות הן הבמה של הזמרים הערבים בארץ", הוא מסביר. "שם אנחנו נבחנים – לא רק בקול, אלא גם בנוכחות, ברגש, וביכולת לשמח".

במהלך השנים, הלחין דיב יותר מ־15 שירים מקוריים, חלקם מבוצעים על ידו באופן בלעדי, ואחרים זכו לביצועים של אמנים נוספים, כמו כּמאל סולימאן. עבור בשארה דיב, המוזיקה אינה רק קול יפה, אלא דרך לבטא זהות, רגש וחיבור בין אנשים. "אני מאמין בזמר השורשי שמחבר את הדור הצעיר למסורת".

המורשת ממשיכה

האהבה של בשארה דיב למוזיקה עברה גם לדור הבא. לבנו, פאדי (32), יש דוקטורט במוזיקה ומומחה לפסנתר המתגורר כיום בארצות הברית. "זו הגאווה הכי גדולה שלי", אומר דיב, "אני גאה שהצלחתי להנחיל לילדיי את אהבתי למוסיקה".

בחנותו בוואדי ניסנאס, בין כלי עוד תלויים על הקיר, מגברים נוצצים, וסיפורים שמסתובבים בין הצלילים, ממשיך בשארה ליצור, ללמד ולחלום. הוא אינו מתעניין בפרסום מהיר דרך וידיאו קליפים או תוכניות ריאליטי מוזיקליות. "אני מאמין ביצירה אמיתית נטולת תחרות", הוא מסביר. "האמנות היא לא מרוץ, היא שליחות."

רוח האדם מאחורי הצלילים

כאשר שואלים אותו מהם אהבה, תקווה או אושר, הוא עונה בפשטות שובת לב: "אהבה היא תרופה לחיים, תקווה היא האוויר שאנו נושמים, ואושר הוא תחושה שכל אחד מגדיר בדרכו".

בשארה דיב אינו רק מוזיקאי. הוא יוצר קהילתי, אדם של ערכים, תרבות ונתינה. הוא הצליח למצוא דרך לשלב בין הקול, הלחן, החינוך והמסורת, ובכך להפוך למודל לחיקוי. לא רק כאמן, אלא גם כאיש חינוך, אב, ובעל מלאכה. "אם סוגרים בפניך דלת, תבנה חלון", הוא אומר בחיוך, "כשאתה שר, אתה פותח חלון לנשמה של אחרים".

הסיפור של בשארה דיב מוכיח שמוזיקה היא לא רק מקצוע, אלא גם דרך חיים. מנער צעיר המסתובב בסמטאות נצרת, דרך עשרות שנות הוראה וחינוך, ועד להקמת מרכז מוזיקלי בחיפה שנהיה ביתם של אוהבי המוזיקה. דיב הוכיח שאמנות אמיתית אינה מחפשת פרסום זול או הצלחה מהירה.

"החיים הם מסע ארוך", הוא אומר בהרהור, "ככל שאתה נותן דברים טובים וחיוביים בתחום שלך, כך תהיה מאושר ומצליח". בגיל 66, כשרבים בוחרים להאט את הקצב, דיב ממשיך לייצר, ללמד ולהשפיע. הוא הוכחה לכך שמעולם לא מאוחר מדי להתחיל פרק חדש, ושהאמנות האמיתית עוברת מדור לדור. מנצרת לחיפה, ומלב אל לב.