בין צווי בג"ץ להריסות בעמק הירדן: "זה רק פיסת נייר" - סיפורו של קדרי דראע’מה

דמיינו שבית המשפט העליון של מדינה מוציא צו מחייב למנוע הריסת בית, וכעבור ימים אחדים מגיע צבאה של אותה מדינה, מתעלם מההחלטה, הורס את הבית ומשטיח אותו עד היסוד. תרחיש כזה עשוי להישמע דמיוני בכל הקשר מדינתי נורמלי — אך זוהי מציאות יומיומית בצפון עמק הירדן שבגדה המערבית.

הסתירה הזו חורקת בלבו של קדרי עליאן דראע’מה, חקלאי בן 57 מקהילת עין אל־חלווה, שחי על אדמתו זה שישה עשורים. גם נוכחות רבת שנים על הקרקע, וגם החלטה מפורשת של הרשות השיפוטית העליונה בישראל, לא הספיקו כדי להגן על ביתו מפני הדחפורים.

ההחלטה השיפוטית, שאמורה לחייב את מוסדות המדינה, התגלתה כחסרת משמעות בשטח. בבוקר ה־21 באוגוסט, בשעה שבע, הגיעו כלי רכב צבאיים לאזור, התקדמו לעבר הבית ללא אזהרה או הסבר, והחלו להרוס אוהלים ומתקנים — תוך התעלמות מוחלטת מהצו המשפטי. זה היה, לדבריו, רגע שממחיש כי בעמק הירדן סמכות הצבא עומדת מעל החוק.

דראע’מה מספר למגזין סברה כיצד החיילים המשיכו בפעולת ההרס בדם קר, גם כשניסה ליידע אותם בדבר צו בית המשפט. “בית המשפט העליון נתן לי החלטה ברורה למנוע את ההריסה, אבל הצבא פעל כאילו אינו רואה אותה”, הוא אומר. “זה סבל שחוזר על עצמו: הם הורסים, אנחנו בונים מחדש, ואז הם חוזרים להרוס — בלי שאיש בצבא שואל על החוק או מתעניין בו”.

לדבריו, אין מדובר בטעות נקודתית או בפעולה חירומית. במהלך ההריסה ריחף רחפן מעל האזור ותיעד מהאוויר כל תנועה — פרט המחזק, בעיניו, את ההבנה שמדובר במדיניות מאורגנת ומתוכננת מראש.

הצבא אינו מורתע

ההריסה האחרונה, מדגיש דראע’מה, אינה חריגה. לדבריו, ביתו נהרס שלוש עד ארבע פעמים בשנה אחת בלבד. בכל פעם שקיבל צו משפטי שאיפשר לו לבנות מחדש, חזר הצבא כעבור ימים והרס שוב את האוהל והמבנים החדשים — בניגוד מובהק להחלטות של מוסדות ישראליים הפועלים, לפחות על הנייר, במסגרת מערכת משפטית אחת.

“הממשלה ובית המשפט אומרים דבר אחד, והצבא עושה משהו אחר לגמרי”, הוא אומר. “לצבא יש את המילה האחרונה. הוא פועל כאילו הוא הריבון המוחלט בגדה המערבית”. תיאור שמזקק את מציאות השליטה הצבאית בעמק הירדן, שם החוק הופך לפורמליות, וההכרעה בפועל מצויה בידי מפקדי הצבא ומועצות ההתיישבות.

הפגיעה לא הסתכמה בהריסת הבית. החיילים החרימו 50 פרות מאתר ההריסה והטילו קנס בסך 50 אלף שקל. גם לאחר שבית משפט קבע כי ההחרמה הייתה בלתי חוקית, הצבא לא יישם את ההחלטה עד מועד הכנת כתבה זו.

“בית המשפט הורה להחזיר את הפרות, אבל הן לא הוחזרו”, מספר דראע’מה. “האירוניה היא שכאשר הגעתי לבית המשפט להגיש תלונה, נעצרתי כמעט שש שעות במקום לקבל צדק”. לדבריו, “החוק בעיניהם הוא רק פיסת נייר. אם ההחלטה מנוגדת לרצון הצבא — היא לא שווה את הדיו שבה נכתבה”.

לאחר ההריסה האחרונה נאלץ דראע’מה, יחד עם תשעת בני משפחתו — שבעה בנים ושתי בנות — לבנות בית חדש במרחק של כ־50 מטרים מאתר ההריסות, על בסיס מסמכים משפטיים חדשים שסיפק עורך דינו. אך תחושת היציבות אינה קיימת: איום ההריסה מרחף מעליהם בכל רגע.

ובכל זאת, הוא מתעקש להיאחז במשוואת "צומוד" פשוטה: "בנינו מחדש. אם יהרסו — נבנה שוב. אין לנו מקום אחר מלבד האדמה שלנו".

דראע’מה מתאר את מציאות עמק הירדן כסדרה מתמשכת של לחצים שמטרתם לדחוק את התושבים הפלסטינים לעזוב. במקביל, מתנחלים נעים בחופשיות, תחת הגנה צבאית קבועה, כאילו היו בעלי המקום, בעוד הפלסטינים נותרים חשופים להריסות, לרדיפה ולהפקעה.

“העמק מתרוקן”, הוא אומר. “אנשים נעקרו, ונשארו רק מעטים. כל יום יש מתקפה, וכל יום דחפורים הורסים מקום אחר. המצב קשה מאוד”. הוא מפציר בקריאה להגן על אזור הבקעה נוכח המתקפות החוזרות מצד הצבא ומועצות ההתיישבות.

סיפור על היעדר המדינה

פרשת דראע’מה מעלה שאלה בסיסית בקרב תושבי הבקעה: מה ערכה של החלטה שיפוטית אם הצבא אינו מציית לה? במדינה הטוענת כי הרשות השופטת היא הסמכות העליונה, המציאות בגדה המערבית נראית אחרת — שם פועל הצבא כמוסד שמעל החוק.

"החוק קיים", מסכם דראע’מה, “אבל לא ביחס אלינו. הצבא עושה כרצונו”.

הפרקטיקות הללו מסוכנות במיוחד משום שעמק הירדן נחשב לאזור החקלאי החשוב ביותר בגדה המערבית — "סל המזון" שלה — בזכות פוריות הקרקע ואספקת מים רציפה. לפי דוח של המרכז הישראלי למידע על זכויות אדם בשטחים הכבושים (בצלם), ישראל מונעת מהפלסטינים להשתמש בכ־85% מאדמות עמק הירדן וצפון ים המלח, ומקצה אותן לצרכיה, בעוד שהפלסטינים מנועים מגישה לקרקעות חקלאיות ולשטחי מרעה, בטיעונים ביטחוניים, סביבתיים או בהכרזה על אזורים צבאיים סגורים.

עמק הירדן איננו חריג; הוא זירת ניסוי פעילה של משטר החוקים בשטח כבוש. החוק החל על הפלסטינים, נתיני הכיבוש, אינו אזרחי אלא צבאי. הצבא אינו מפר את החוק, אלא מפעיל אותו.

פסיקות אזרחיות, צווים שיפוטיים והצהרות על שלטון החוק מתקיימים במרחב אחד בתוך מדינת ישראל; ההריסות, ההחרמות והעקירה מתקיימות במרחב אחר — מקביל. סיפורו של קדרי דראע’מה אינו עדות לקריסת שלטון החוק, אלא ליישומו המדויק.