בין שני מחסומים, ויותר משלושים שנה

בין שני מחסומים, ויותר משלושים שנה

כתבות

עאמר בדראן עאמר בדראן . 16 ביולי 2025

 

 

כשהייתי בן 15, באחד הבקרים בקיץ 1982 כשישראל פלשה ללבנון, העיר אותי אבי בדרכו הגסה הרגילה:

ילד! קום מיד, מספיק לישון.

קמתי וקיללתי בלחש את בית הספר, ואת שעות הבוקר המוקדמות, והאבות. כשהעפתי מבט לשעון הקיר, מצאתי שהשעה היא חמש לפנות בוקר.

אבא! פעמון בית הספר יצלצל רק עוד שלוש שעות, למה אתה מעיר אותי עכשיו?

אבי ענה לי בשקט ובקול נמוך, כאילו היה מסתיר דבר: "אני לא רוצה שתלך היום לבית הספר, אלא לעיר. קח את הכסף הזה ותמהר כדי להספיק למונית לשכם. תלך ישר לקליניקה של ד"ר באסם, ותביא לי משם את העיתון "אלטליעה". תגיד לו: "אני בנו של עבדאללה", והוא יבין לבד. בדרך חזרה, תנסה להיות הכי זהיר שאפשר. אתה יודע כמה המצב יכול להפוך למסוכן אם מישהו יחשוד שהעיתון הזה בידיך".

אלטליעה היה שבועון קומוניסטי פלסטיני שהופץ בירושלים ובגדה המערבית. למרות שרישיון העיתון הונפק בירושלים, המנהל האזרחי הישראלי אסר על הפצתו בגדה המערבית. כל מי שנתפס עם עותק היה חשוף לחקירה, ואף מעצר.

עליתי על המונית של חאג' דאוד מהכפר שלנו לשכם. כשהגעתי לקליניקה של ד"ר באסם, הוא מסר לי עשרה עותקים של עיתון אלטליעה, אותם עטף בזהירות בניילון פלסטיק שחור. לאחר מכן, חזרתי ברגל לכיוון חניון כפרי המזרח. בדרכי לחניון, ראיתי קיוסק שמכר עיתונים אחרים חוץ מאלטליעה: אלקודס, אלשעב, ואלפג'ר. לפתע, עלה במוחי רעיון: למה שלא אוכיח לאבי שגם אני קורא עיתונים כמוהו, ואינני הילד העצלן ששונא את בתי הספר, ואת שעות הבוקר המוקדמות, והאבות.

מאחר שלא היה לי שמץ של מושג לגבי העיתונים הפרוסים לנגד עיני בקיוסק, קניתי עותק של עיתון אלפג'ר, משום שסברתי שהשם מרמז על התחלות חדשות, וכי הוא אינו עוסק בנושאים פוליטיים בהם מתעניין אבי. בסופו של דבר, לא רציתי להפוך לגרסה מוקטנת של אבי. לבסוף, עליתי על המונית של חאג' דאוד בחזרה לכפר.

באמצע הדרך בין שכם לכפר, ובמיוחד באזור זעתרה/תפוח, הפתיע אותנו ג'יפ צבאי ישראלי שחסם את הדרך וחיפש את הנוסעים. דחפתי באחת את עותקי אלטליעה מתחת למושב הנהג, וקפאתי במקומי מפחד. חייל התקרב לחלון המונית והביט בפני הנוסעים; קשיש בשנות השבעים במושב הקדמי, שתי נשים לצדי, ואני. אחרי כמה רגעים של בחינה מדוקדקת ושקט מצמרר, הוא הצביע לעברי ופקד עליי: "רד".

ירדתי מהמונית ובידיز עותק אלפג'ר. החייל שאל אותי: "מה זה?", עניתי: "כמו שעיניך רואות, זהו עיתון". הוא שאל: "האם אתה עוקב אחרי החדשות יא מניאק?". שתקתי. הוא חזר על אותה שאלה. המשכתי בשתיקתי. לפתע, הוא סטר בפניי בכל הכוח שניתן לו, וחזר על אותה שאלה.

באותם רגעים, לא חשבתי על תשובה לשאלתו, אלא על עותקי העיתון האסור המוחבא מתחת למושב הנהג. אם זהו העונש על אחזקת עותק אחד של עיתון לגיטימי, מה יהיה עונשי אם החייל ימצא את עותקי העיתון האסור? כשהרהרתי במחשבה המוזרה הזו, וכתגובה על הסטירה הפתאומית, נתקפתי צחוק היסטרי בלתי נשלט. לאחר מכן, החייל כבר לא שאל אותי על קריאת עיתונים, אלא צרח עם כל סטירה: "למה אתה צוחק יא בן זונה?"

חגיגת הסטירות נגמרה כאשר החייל פקד על חאג' דאוד להמשיך בנסיעה. אחרי שעתיים עיכוב בשמש, חזרתי לכפר ברגל. הלקח שלמדתי מהאירוע הזה הוא שקריאה היא פשע שחוקי הכובש מענישים עליו, וכי צחוק מאיים על בטחון החיילים החמושים בנשק ושנאה.

לאחר מכן התבגרתי, כמו כל פלסטיני שמרשים לו להתבגר – אנחנו מתבגרים ומזדקנים כמו כל בני אנוש, במיוחד כשכדורים והפצצות מפספסים אותנו. התבגרתי ושכחתי מהאירוע הזה, או יותר נכון, ניסיתי לשכוח ממנו במשך שנים רבות, ולאור העובדה שחוויתי אירועים יותר קשים ממנו במחסומי הצבא הפזורים ברחובות וסמטאות הגדה המערבית, כמו פטריות אחרי הגשם.

בשנת 2016, חזרתי ברכב עם החברה שלי מיריחו לרמאללה. שנינו אנשי בוגרים; אני רופא על סף גיל חמישים, והיא עיתונאית בתחילת שנות הארבעים לחייה. לא היה במכונית דבר מלבד קצת ספרים. באמצע הדרך, עצרנו בטור מכוניות שחיכו לבידוק במחסום "כרמלו" – כפי שהצבא קורא לו – או הצטלבות אלטייבה – כפי שאנחנו קוראים לו.

מכוניות עברו ללא הפרעה מיותרת; חייל ביקש לראות תעודות זהות הנוסעים, או הסתפק בהעפת מבט לפנים הרכב, ולאחר מכן פקד על הנהג המשיך בנסיעה. עד שהגיע תורנו. החייל עמד ליד החלון הקרוב למדרכה וביקש לראות את תעודות הזהות שלנו. לאחר מכן הוא פנה לחברתי ושאל בעברית: "את אשתו?". היא לא הבינה את השאלה, ולכן שאלה אותו:

  • Do you speak English?

  • Yes, I’m.

כששאל את אותה שאלה באנגלית, היא צחקה וענתה:

  • No, I’m his girlfriend.

תווי פניו של החייל השתנו באחת, והוא החל לצרוח. הוא העביר את מבטו בין פניה לתעודת הזהות שלה כדי לוודא שהשם שלה ערבי, וקרא מיד לחייל אחר דובר ערבית. החייל השני ציווה עלינו לרדת מהמכונית ולעמוד מול הבטונדות שמאחוריהן מתחבאים צלפי המחסום. שם הוא חקר אותנו.

למה החיילים לא אהבו את המילה "girlfriend"? אולי עלינו להפנות את השאלה הזו אליהם, שכן הם יודעים את התשובה הנכונה. מה שאני מציג כאן הוא רק בגדר השערות:

האפשרות הראשונה היא שהם חשבו שאנחנו משקרים, ומבחינתם שקר בעניינים אישיים מהווה פרצה המאיימת על ביטחונם.

האפשרות השנייה היא שגם האהבה אסורה, כמו קריאה וצחוק, כי פרקטיקות אלה מוכיחות שאינך מפחד מהם. מבחינתם, עליך לעבור את המחסום מכווץ ומושפל, ובכך להודות שאתה מפחד מעצם קיומם.

האפשרות השלישית היא שיציאה מהמסגרת שהכובש קבע לך אינה מותרת, משום שאתה לא אדם המסוגל לאהוב. כמו שהאינטלקטואל הצרפתי פייר קוניסה כתב בספרו "יצירת האויב: איך לרצוח במצפון נקי", אם אתה רוצה להביס את האויב שלך, עליך לעשות לו דמוניזציה תחילה, ולאחר מכן דה-הומניזציה.

האפשרות הרביעית מתייחסת למובן החופש. זה מה שמבדיל בינינו לבין החייל העומד במחסום. מצד אחד, החייל סבור שחופש הוא היכולת לעשות ככל העולה על רוחך, ולכן, אם האהבה היא מעשה של חופש, וביכולתך לדכא אותו, עשה זאת! מצד שני, אנחנו סבורים שחופש הוא כשאף אחד לא מכריח אותך לעשות מעשה שאינך מעוניין בו, ולכן אנחנו מתנגדים לחיילים האלה העומדים במחסומים, או בכל מקום אחר. אך האהבה היא עניין אישי לגמרי, גם אם הוא כיבוש בצורה כזאת, או אחרת.

 

 

עאמר בדראן הוא כותב ורופא מרמאללה

 

 

 

כתבות