בלילה אחד בפברואר גורשו 150 תושבים מאל־דיוק א־תחתא

ב־10 בפברואר קבוצה של נערי גבעות שהתנחלו במרחק כשני קילומטרים מאלדיוּק א־תחתא, מערבית ליריחו, תקפו את הכפר שוב. זו הייתה התקיפה האלימה ביותר עד כה. במהלך התקיפה הרסו הפורעים כעשרים בתים ומבנים השייכים לתושבי הכפר, כ־150 בני אדם גורשו מבתיהם.

בית משפחת כעאבנה היה בין הבתים שנהרסו. עלי עליאן כעאבנה (42) עדיין מתקשה לעכל את שאירע באותו יום: "אני בהלם. הייתי ליד הבית כשפתאום הגיעו עשרות מתנחלים עם אלות. חלקם נשאו נשק. התקשרתי מיד למשטרה והודעתי שאנחנו תחת מתקפה. כשסיימתי את השיחה, הם כבר היו לידי. אבל במקום לעצור את התוקפים, הם האשימו אותי בזריקת אבנים. זה שקר גס".

במהלך התקיפה הושלכו אבנים — אך לעבר עלי ואחיו. אחיו נפצע בראשו ומתחת לעינו. גם גיסותיו נפצעו, בהן אישה בהיריון.

אלימות לשם טרנספר

כעאבנה חשב שהתקיפה הסתיימה, כפי שקרה באירועים קודמים מאז שהתנחלו קבוצת נער הגבעות על הגבעה שממול לפני כשנה. אך זה לא קרה. "זריקת האבנים התגברה, עד שלבסוף הורו לנו ממש באיומי נשק לפנות את הבתים. כולנו יצאנו — גברים, נשים וילדים. לא לקחנו דבר. יצאנו כמו שנצטווינו. אני ובני משפחתי ברחנו ברגל, כי לא הרשו לי לקחת את הרכב. עברנו למקום סמוך, ואז ראינו דחפור פרטי של המתנחלים הורס את הבתים שלנו, אחד אחרי השני. לא יכולנו לעשות דבר".

הריסת הבתים האחרונה בוצעה בדחפור פרטי, ללא צו וללא אזהרה מוקדמת. במקביל, הכפר מתמודד עם מדיניות הריסה בטענה של בנייה בלתי חוקית. עשרות בתים נהרסו בשנה האחרונה, וכ־90 נוספים מצויים בסכנת הריסה — אף שהתושבים פנו לבתי המשפט בניסיון לעכב את ההליכים.

הם הרסו את חיינו

המתנחלים הרסו גם את ביתו של עלי כעאבנה, אב לשמונה, וכן את בתי אחיו וקרוביו. "אני חי כאן כבר 20 שנה. בניתי את הבית במו ידיי ואני מתפרנס מגידול בעלי חיים. אני לא יודע לאן אלך עכשיו. אני לא יכול לחזור להריסות שהיו הבית שלי. לא נשאר דבר שאפשר להשתמש בו. אני לא אחזור בלי ביטחון לי ולמשפחה שלי. כרגע זה לא אפשרי".

במקום נותרו ערימות אבן שהיו פעם בית. ריהוט שבור פזור בכל עבר. קמח מעורבב במלט. מיכלי מים מחוררים. רפתות הרוסות. מעבר להריסה, נלקחו כספים ותכשיטי זהב שנמצאו בבתים. מכשירי חשמל נופצו והריהוט הושחת — כדי שלא תתאפשר חזרה.

לצד הבתים שנהרסו, נגנבו גם 150 טלאים וכל התרנגולות שהיו למשפחת כעאבנה.
"הם לקחו את מקור הפרנסה היחיד שלנו", אומר עלי. הכבשים ניצלו רק משום שהיו באחו בזמן התקיפה. כלב המשפחה נמצא מת בין ההריסות. "הוא נבח וניסה להרחיק אותם. הם הרגו אותו".

גם הרכב הפרטי, שנאלץ להשאיר מאחור כשאולץ להתפנות, נגנב. יחד איתו נלקחו שלושה זוגות אופניים חשמליים ותעודות זהות של חלק מהתושבים. "מה יעשו עם תעודות הזהות?" הוא שואל. "כבר שנה שהם גונבים. לפעמים כבשה אחת או שתיים. היינו שותקים וממשיכים. אבל מה שקרה עכשיו — אי אפשר להכיל".

המשטרה הישראלית אכזבה את תושבי הכפר גם בתקיפות קודמות. שוטרים נהגו להגיע לאחר מעשה, לעמוד מול הנזק — אך לא בוצעו מעצרים ולא נפתחה חקירה של ממש. בפעם האחרונה המשטרה לא הגיעה כלל. קריאות התושבים בבקשה להגנה לא נענו. לדברי התושבים, לאחר שהתקיפה הסתיימה הגיע רכב ביטחון שמוצב דרך קבע באזור. החיילים בחנו את ההרס ועזבו.

מאז שבתיהם נהרסו ב־10 בפברואר, המשפחות מתגוררות באוהלים שאינם מתאימים לחורף. הם ישנים על הקרקע, ללא גז לבישול, ללא עצים להסקה וללא מתקני רחצה ושירותים נגישים. הילדים ממשיכים לצאת משם מדי בוקר לבתי הספר, וחוזרים לאוהלים. המבוגרים מנסים לשמור על שגרה מינימלית בתוך תנאים ארעיים. בינתיים לא הוצע להם פתרון קבוע, ולא ברור מתי יוכלו לשוב ולבנות את בתיהם.