במאפיה של קטועי גפיים בח'אן יונס: "אנחנו לא עובדים כדי להתפרנס, אלא כדי להרגיש נורמליים"

מוחמד קחמאן פותח מדי בוקר את דלתות המאפייה המשפחתית שבח'אן יונס ביד אחת. לא מבחירה או מהרגל, אלא מכורח—מאז איבד את יד ימינו בהפגזה ישראלית. שני בניו עוזרים לו במאפייה: עלאא, שאיבד את רגלו השמאלית באותה הפגזה, וח'ליל, שידו נקטעה. שלושה גופים פצועים. שלושה גברים עקשנים.

לא רק הדאגה לפרנסה היא שמביאה את מוחמד ובניו לעבודתם מדי בוקר, אלא ההבנה שעצירה פירושה היעדרות מן החיים עצמם. כשהוא עומד מול התנור, נדמה למוחמד שהוא ניצב בפני מבחן יומיומי: הגוף החסר מבקש כוח להמשיך, והרוח נאבקת שלא להישבר.

בשיחה עם מגזין סברה הביט מוחמד בכף ידו הקטועה ואמר: "היינו קרובים למקום ההפגזה. הרגל של עלאא נקטעה, הנכד שלי נהרג, ואני, כפי שאתם רואים, איבדתי את ידי." הוא לא אומר זאת בכעס, אלא בנימה מפוכחת, כמעט שגרתית, כאילו היה זה עוד פרט בחיי היומיום.

זה לא מה שחלמנו עליו 

המאפייה לא הייתה חלומו של מוחמד, אלא תולדה של הכרח שנכפה עליו לאחר שידו נקטעה, ואמצעי הישרדות עבורו ועבור משפחתו ברצועת עזה. העבודה בה אינה מתנהלת לפי סדרי מקצוע, אלא לפי גבולות הגוף: המשימות מתחלקות בהתאם למה שנותר. מי שלא איבד את רגלו יוצא לחלק פיתות על אופניים, ומי שעוד מסוגל לעמוד ניצב מול התנור. לישת הבצק נעשית יחד, בידיים עייפות, בגב כפוף, בשרירים שנשחקו ממאמץ מתמשך.

ח'ליל מנגב את הזיעה ממצחו בשרוול חולצתו ואומר: "אנחנו לשים את הבצק בידיים. אין חשמל ואין מכונות לישה. אנחנו עייפים… לפעמים כבר אין לנו כוח להמשיך, הבריאות נגמרת. מה אפשר לעשות? אנחנו רוצים לחיות."

בעזה, הפועל "לחיות" אינו מורה על רווחה או יציבות; הוא שווה במשמעותו המצומצמת והאכזרית לפועל "לשרוד". עבור תושבי הרצועה, עצם החיים מתכנסים לכדי מינימום הכרחי: די לחם כדי להשביע את רעבונם של הילדים, ושמץ תחושה שהם עדיין נמנים עם העולם הזה — לא נטל עליו.

העבודה, מנקודת מבטם, חדלה להיות מקור פרנסה במובנו הרגיל, והופכת להתעקשות יומיומית, כמעט אילמת, להוכיח שלא הוכרעו כליל. עלאא נשען על שתי קביים. לעיתים הוא ניצב בפתח המאפייה, מתבונן בלקוחות הנכנסים והיוצאים. אין בפיו תלונה; רק משאלה אחת, פשוטה ועיקשת, לשוב ולעמוד על רגליו. "הדבר הראשון שאנחנו מבקשים הוא שיהיו לנו פרוטזות — לי, לאבי ולאחי. "אנחנו לא עובדים כדי להתפרנס, אלא כדי להרגיש נורמליים."

בעזה נורמליות אינה הנורמה 

בעזה, המילה "נורמליים" איבדה את משמעותה המקורית, וקיבלה אחרת, כמעט הפוכה. מה שנחשב לנורמה אינו גוף שלם, אלא גוף פצוע: מראות של גופים קטועים נהיו שכיחים יותר ממראות של גופים שלמים. 

עלאא מודע לכך שחלומו לקבל פרוטזה לא יתגשם בעתיד הקרוב, אך הוא נאחז בו בעקשנות. לדבריו, קטיעת הגפיים הותירה בהם חותם פיזי עמוק מן הנפשי. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, דורשת מאמץ כפול.

הסבל של בני משפחת קחמאן אינו נעצר בפתח המאפייה; הוא נמשך אל תוך הבית, אל שגרת היומיום. מוחמד נזקק לעזרה גם בפעולות הבסיסיות ביותר: להתלבש, לשאת משאות, אפילו לפתוח בקבוק מים. עלאא אינו מסוגל לעמוד לאורך זמן, וח׳ליל מתמודד עם כאבים כרוניים בכתפו תוצאה של הישענותו רוב הזמן על זרוע אחת.

ובכל זאת, בני המשפחה אינם מגדירים את עצמם כקורבנות. הם רואים עצמם כאנשים המנסים לבנות מחדש את חייהם מתוך מה שנותר. בעיני האב, מוחמד, המאפייה הוא דרך להשלים עם מציאות שלא בחרו בה: "המשפחה גדולה ויש לנו הרבה ילדים. לכן אנחנו חייבים לשאת את הסבל היומיומי הזה". מבחינתו, הילדים הם הכוח המניע — הסיבה להמשיך, והעוגן שמאפשר לשאת את הכאב והעייפות, יום אחר יום.

לפי נתונים רשמיים ודוחות ארגון הבריאות העולמי וארגון היוניסף, האסון האנושי ששורר ברצועת עזה הוא אחד האסונות הכי אכזריים בעת החדשה. מאז פרוץ המלחמה לפני שנתיים, תועדו יותר מ־6,000 מקרי קטיעת גפיים. מאחורי המספרים האלה ישנם אינספור סיפורים עגומים. הילדים מהווים כ־25% מכלל קטועי הגפיים, קרי כ־1,500 ילדים. בכך, שיעור הילדים קטועי הגפיים לנפש בעזה הוא הגבוה ביותר בעולם. כמו כן, שיעור הנשים קטועות הגפיים ברצועה עומד על 12.7%. שני הנתונים האלה הם סימן חמור להרחבת מעגל יעדי הצבא.

ישנו צורך דחוף באספקת 6,000 פרוטזות לרצועת עזה. בצל המחסור החמור בחומרי גלם וציוד לטיפול בפצעים ושיקום, קטיעת הגפיים הופכת מפגיעה גופנית לסבל ארוך טווח. בכך, כל סיפור פרטני היה חלק מסבל קולקטיבי מתמשך.

המאפייה הקטנה של משפחת קחמאן בח׳אן יונס אינה רק מקום עבודה; היא עדות יומיומית להתעקשות להמשיך. בין שקי הקמח והחום העולה מן התנור, נרקמת צורה אחרת של עמידה — כזו שאינה נשענת על שלמות הגוף, אלא על סירוב להיעלם. כל תנועה בה נושאת עמה מאמץ, וכל פעולה פשוטה לכאורה הופכת להצהרה שקטה: אנחנו עדיין כאן.

סיפורם של מוחמד, עלאא וח׳ליל אינו חריג בנוף העזתי. דווקא בפשטותו הוא חושף את עומק המשמעות של החיים בתנאים הללו, לא גבורה במובנה הדרמטי, אלא התמדה עיקשת בתוך מציאות מצומצמת. הם אינם מבקשים להצטייר כגיבורים, אלא להיאחז באפשרות הבסיסית להמשיך, לבנות, ולמצוא לעצמם מקום בעולם שממשיך לדחוק אותם אל שוליו.