​"במי לירות קודם - בילד או בחמור?" - על מחיקת ערך החיים

מתוך דיון הקבינט על אכיפת הקו הצהוב:
​סגן הרמטכ"ל תמיר ידעי:
"כשאנחנו רואים חשוד מבוגר אנחנו יורים,
ילד עם חמור אנחנו עוצרים"
השר בן גביר:
"למה לא לירות על ילד עם חמור?"
השר אמסלם:
"במי לירות קודם? בילד או בחמור"

​הדיאלוג המזעזע לכאורה שנשמע לאחרונה בדיון הקבינט שבו בכירים, כולל סגן הרמטכ"ל תמיר ידעי והשרים איתמר בן גביר ודוד אמסלם, התלוצצו על הירי בילדים פלסטינים תוך מחיקת הערך של חייהם, אינו פליטת פה ואפילו אינו מפתיע. זוהי הצצה מדויקת לתהום הדה־הומניזציה שהפכה לשיטה, שפה המכשירה אלימות ממוסדת, ואינה מבדילה בין אדם לאובייקט ביטחוני. גם ילד וחמור צריך למחוק ולפנות את השטח לטובת החזון שצועקים כה ברור כבר חודשים: "השמדה, גירוש והתיישבות". 

​כששרים בממשלת ישראל מדברים על שאלת "במי לירות קודם - בילד או בחמור", הם אינם מתייחסים לאדם, אלא לדימוי חסר פנים ולסיפור שצריך למחוק. ​כדי להצדיק אלימות כה עקבית, נדרש מנגנון גזעני המספק את ההצדקה הפסיכולוגית והפוליטית. השאלה בדיון הקבינט היא הניסוח הטהור ביותר של הפיכת האדם הפלסטיני לאובייקט, כאשר קיומו משווה לבעל חיים או למטרד. היא שיאו של תהליך שבו האדם הפך לאובייקט חסר ערך, והכוח לנשל הופך למוסר הגבוה ביותר. השפה שמוחקת את ערך החיים מקדימה את הכדור שנוטל את החיים בפועל, ומכשירה את הקרקע עד מחיקה טוטאלית. זו שיחה של מי שההשמדה שהם מבצעים משמידה גם את האדם שבתוכם. 

​דבריו של סגן הרמטכ"ל, שמנסה למסגר את האלימות תחת "פקודות" ו"חוק", נחשפים כלא יותר מניסיון לשוות סדר מלאכותי לשיטה שגבולותיה פרוצים. ברגע שהשרים מצטרפים, המסכה נקרעת סופית. האלימות, במקרה הזה אינה סטייה אלא אמצע הכרחי לביסוס חזון אידיאולוגי. 

לא צבא הגנה אלא מוציא לפועל של אלימות

​השיחה המשועשעת, בואו נזכור, באה לאחר רצח עשרות אלפי ילדים בעזה, לאחר חודשים ושנים שבהם הושמט המושג "ילד" מהשפה הצבאית והציבורית הישראלית. מה שנאמר בחדר הקבינט הוא המשך ישיר למה שנעשה בשטח ומשתמע שזה צריך להיות מובן מאליו. ככה זה כאשר האלימות היא תוצר לוגי של קולוניאליזם, משום שהשליטה בעם זר ובאדמתו מחייבת כפייה, דיכוי ונישול, הקולוניאליזם אינו מתקיים בלי אלימות, אלא נשען עליה כדי להתקיים ולהצדיק את עצמו ולבסס את שליטתו. 

זו אלימות שמחלחלת אל לב המערכת המדינתית ומנגנוני הביטחון. הצבא הישראלי, אינו צבא הגנה. הוא למעשה המנגנון ההגמוני המרכזי של פרויקט מתנחלי. הוא מהווה את הזרוע המבצעת של אותה אידיאולוגיה קולוניאלית יסודית. באין גבולות, המוסר והתפקיד נמחקים. החייל והמתנחל משקפים את אותו חזון של שימור הכוח, הנישול ומרחב העליונות הגזעית והצבאית יחד, ומממשים זה את זה באופן אולטימטיבי. כתוצאה ישירה, האלימות הממוסדת בשטחים הפכה את הכוחנות לנורמה המקובלת, ובכך המשיכה לפתח את עיצוב אופי השיח, המנטליות הפוליטית והחברתית ואת הזהות הישראלית כולה.

​ישראלים שמתגאים "בנאורות" שלהם אינם מצליחים להבדיל בין נאורות לעליונות של מתיישבים חדשים הנקבעת על פי שליטה בלעדית על הארץ בתוקף הלאום ה״יהודי״, וממשיכה לפתח זהות חברתית המשומרת בתוך ואקום כוחני. אותם ישראלים קוראים לשינוי משטרים מדכאים בסביבה ובעולם כדי לשחרר עמים אחרים, אך אינם מסוגלים להשתחרר מהמשטר של עצמם משום שקיומם, כפי שהוא נתפס בעיניהם, תלוי במשטר האלים ולא בטבע המקום. הוא אינו יונק מהשייכות האורגנית לאדמה אלא מהיכולת לנשל אחרים ממנה. זוהי פרימיטיביות קולוניאלית בתחפושת של נאורות, חסרת יכולת להשתחרר מן הכוח המדכא.

כוח החיים מתגלה בהריסות

​ההיסטוריה מוכיחה כי אלימות פראית, כשהיא מגיעה לשיאה, מסמנת לעיתים קרובות את תחילת הסוף. האלימות המתפרצת, הברוטלית, חסרת הרסן אינה עדות לעוצמה אלא למבוי סתום. כאשר משטר מגיע לשלב שבו הטרור שלו גלוי, בוטה ונטול מסכות, זהו סימן שהוא מיצה את עצמו. בשלב זה מאבד המשטר את רקמתו הרכה בעוד הפרויקט שהוא נושא נעשה כבד מדי ועל סף קריסה.

​בעוד בקבינט מתלוצצים אם להרוג את הילד והחמור יחד או לחוד.  בעזה, בימי ההרעבה הקשים ביותר, ראינו מי שחולק קופסת שימורים עם חתולי רחוב. ראינו שם ניצנים מבצבצים מתוך הריסות המחיקה וההשמדה. שיחת הקבינט, לעומת זאת, היא תמונה ברורה של סתיו צהוב נבול, שלפני חורף שאין ממנו מוצא עם קורו העז ורוחותיו ההורסות. הניצוץ האנושי שורד בנדיבות פשוטה. כל רגע של חסד הוא כתם של ירוק טרי הניצב כעדות שהוא מסוגל לפרוח גם בקרקע של חורבן. אך לשיח ההשמדה, שהרס והחריב כל דרך אחרת אפשרית, לא נותר דבר מלבד כוח ברוטלי..

מג'ד אסדי - אומן פלסטיני