גלויות לכלא דמון: יותר מ-1000 מכתבים נשלחו כאקט סולידריות עם האסירות הפלסטיניות

 בזמן שמתרבים דיווחי ארגוני זכויות האדם על מצבן הקשה של האסירות והאסירים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל, בחרו כנסיות וקבוצות דתיות ביותר מ־15 מדינות בארצות הברית להתערב באופן ישיר ובלתי שגרתי: יותר מ־1,000 גלויות בכתב יד נשלחו לאסירות פלסטיניות בכלא דמון. לא מדובר רק במחווה סמלית, אלא בניסיון לשבור את הבידוד שנכפה על האסירות, להפנות זרקור לתנאי כליאתן ולהעלות את מודעות הקהילה הבינלאומית למצבן.

הקמפיין, שהושק על ידי ארגון "חברי הדרך – צפון אמריקה" (FOSNA), הוא חלק ממאמץ רחב יותר לקידום המאבק למען שחרור אסירים פלסטינים ולהפניית תשומת הלב למצבן של כ־90 אסירות פלסטיניות המוחזקות בתנאים קשים — בניגוד לחוק הבינלאומי ולסטנדרטים הומניטריים מקובלים. יוזמת FOSNA פונה אל האסירות באופן אישי באמצעות גלויות ומכתבים הנושאים את שמותיהן וכוללים פרטים מחייהן, בניסיון לחלץ אותן ממעמד של מספרים וסטטיסטיקות ולהשיב להן את מקומן במרחב האנושי — כנשים בעלות סיפור אישי, זיכרונות וזהות.

הגלויות שנשלחו אינן כוללות סיסמאות כלליות או מניפסטים פוליטיים. באחת הגלויות, שנשלחה לאסירה אסיל חמאד, כתבה פעילה אמריקאית: "אני מתפללת למענך ולמען כל הנשים שבכלא דמון. אנחנו שומעים שאסירות רבות אינן מקבלות מספיק אוכל. כיצד ישראל יכולה להצדיק זאת?" בגלויה אחרת שנשלחה אליה נכתב: "תאים קרים והיעדר שמיכות אינם אמורים להיות צורת ענישה. מי בכלא דמון מקבל את ההחלטה להעניש כך?"

"סברה" ערך ריאיון עם ג׳ונתן כותאב והכומרת ד״ר ג׳ויס פנפילד, כדי לדון ברקע ובנסיבות שהובילו לקמפיין הגלויות, במניעים שמאחוריו ובמה שהקמפיין מבקש להשיג — הן במישור ההומניטרי והן במישור הפוליטי.

לשבור את הבידוד

לדברי כותאב, הקמפיין מבקש להפוך את הסולידריות עם האסירים הפלסטינים ממחווה סמלית לפעולה מתמשכת בתחום זכויות האדם. לדבריו, מדובר בניסיון לשבור את הבידוד שנכפה על האסירים וליצור עבורם קשר רציף עם העולם שמחוץ לכלא. ההשראה ליוזמה הגיעה ממודל הפעולה של אמנסטי אינטרנשיונל סביב ״אסירי מצפון״ — מודל שבמסגרתו קבוצות פעילים מקיימות קשר עקבי עם אסירים, עוקבות אחר מצבם ומבהירות להם כי אינם נשכחים.

מתוך תפיסה זו נבנה הקמפיין בארצות הברית, והוא כולל התכתבויות ישירות של כנסיות וקבוצות דתיות עם אסירות פלסטיניות, לצד יצירת קשר עם משפחותיהן. בשלב הנוכחי מתמקד המהלך באסירות, אך לפי יוזמיו הוא נועד לשמש בסיס ליוזמה רחבה יותר, שעשויה להתרחב בהמשך לאלפי אסירים פלסטינים.

בני אנוש, לא מספרים

מהות הקמפיין היא להשיב לאסירות הפלסטיניות את אנושיותן, מול מערכת כליאה שמצמצמת אותן למספרים ותיקים בלבד. מאחורי כל אסירה יש שם, סיפור חיים ומשפחה. חלקן אימהות שנמנע מהן לראות את ילדיהן במשך תקופות ארוכות, ואחרות מוחזקות בתנאים השוללים מהן צרכים בסיסיים. מתוך תפיסה זו, הקמפיין נשען על חזון מוסרי ודתי הרואה בעמידה לצד אסירים חובה הומניטרית ואמונית — כזו שיש לתרגם למעשה, ולא להותיר ברמת ההצהרות.

האסירה הפלסטינית יסמין שעבאן קיבלה גלויה ובה שאלות ישירות על תנאי מעצרה בכלא הישראלי — בניסוח חריג יחסית לשיח האמריקאי המסורתי כלפי ישראל. אחת הפעילות כתבה לה: "שמענו שהטמפרטורה בתאי המעצר שלכן נמוכה מאוד. כיצד ישראל יכולה להצדיק זאת?" בגלויה אחרת תואר המחסור במזון, בבגדים ובטיפול רפואי כ"הפרה של החוק הבינלאומי".

בגלויה שנשלחה לאסירה הקטינה סאלי צדקה, שאלה אחת הנשים האמריקאיות: "האם נכון שאת בת 17? איך ייתכן שאת כלואה בכלא הזה ונשפטת בבית דין צבאי בגיל כזה?" בגלויה נוספת שקיבלה נכתב: "החזיקי מעמד ואל תאבדִי תקווה. אל תתני לפחד ולהתעללות שאת חווה לשבור אותך. דעי שאנחנו איתך. ישראל תידרש לתת דין וחשבון על ההפרות הללו".

גלויות נוספות שנשלחו לאסירות איה ח׳טיב, מרים חלאווה ושתילה אבו עיאד עסקו באיסור על ביקורי משפחות, בקור שבתאים, ובמחסור בשמיכות ובטיפול רפואי. באחת הגלויות שנשלחו לשתילה אבו עיאד נשאלה בפשטות: "מדוע עדיין אוסרים ביקורי משפחות ופיקוח עצמאי?" ובגלויה אחרת, שנשלחה לאיה ח׳טיב, תהתה הכותבת: "כיצד שלילת רישיון רפואי וטיפולי מגינה על מישהו?"

כלי פשוט מול מציאות מורכבת

קמפיין שליחת הגלויות הוא חלק מיוזמה בינלאומית רחבה יותר, שמטרתה לקדם את שחרורן של נשים ונערות פלסטיניות הכלואות בכלא דמון. הבחירה בגלויות הכתובות בכתב יד לא הייתה מקרית, אלא נועדה להעניק למחאה ממד אישי וישיר — כזה שמדגיש את הפגיעה השיטתית בזכויות האדם של אלפי פלסטינים ופלסטיניות בבתי הכלא בישראל.

העובדה שהגלויות כלל לא הגיעו ליעדן אינה מקרה חריג, אלא חלק ממערכת ההגבלות המוטלת בבתי הכלא הישראליים. מבחינת מארגני הקמפיין, הבעיה איננה רק עצם מניעת העברת הגלויות, אלא תנאי הכליאה עצמם והבידוד שנכפה על האסירות. שלילת האפשרות לקיים קשר עם העולם החיצון עומדת, לדבריהם, בניגוד לסטנדרטים בינלאומיים והומניטריים בסיסיים, שכן גם אסיר או אסירה — ללא קשר למעמדם המשפטי — נותרים בני אדם בעלי זכויות וכבוד.

מתוך כך, הקמפיין מבקש לתעד את ההפרות ולהעלותן לסדר היום הציבורי והבינלאומי. המאמצים לא הסתכמו בשליחת גלויות בלבד, אלא כללו גם פניות בדוא״ל לבכירים ישראלים, לשגריר ארצות הברית ולוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), בניסיון לייצר לחץ פוליטי ותקשורתי במקביל.

הקמפיין מבקש להאיר את תנאי המעצר הקשים של אסירים פלסטינים — ובהם היעדר טיפול רפואי מספק, תת־תזונה, התעללות פיזית ונפשית, לצד דיווחים על עינויים ובידוד, לצד זאת, הוא מבקש להפנות זרקור גם למבנה הרחב יותר של מערכת הכליאה, שבה אלפי פלסטינים מוחזקים תחת מערכת משפט צבאית החלה עליהם בלבד. חלקם מוחזקים ללא כתב אישום או משפט, ותחת מגבלות חמורות על ביקורי משפחות ועל תקשורת עם העולם החיצון.

לדברי מארגני הקמפיין, יוזמות מסוג זה מייצגות צורה של סולידריות אפקטיבית, במיוחד כאשר הן מתועדות, מופצות והופכות לחלק מדיון ציבורי רחב יותר. גם אם הגלויות אינן מגיעות ישירות לידי האסירות, הם טוענים כי עצם קיומן והתהודה הציבורית שהן יוצרות משפיעות על האסירות ועל בני משפחותיהן.

בהמשך לכך, הפעילים פרסמו קריאה פתוחה לבעלי מצפון ברחבי העולם, וכן לאנטי־ציונים בישראל ומחוצה לה, להצטרף למאמץ להבליט את סוגיית האסירים הפלסטינים, ולהרחיב את שיתופי הפעולה הבינלאומיים ואת מעגלי המעורבות בקמפיינים של מודעות וסנגור.