כאב שעובר בירושה, מתרחב לפצע אחד

שיחה עם זמרת הסופרן נור דרוויש על האופרה הפלסטינית "כאילו הפורענות לא פקדה אותי בלילה"

"כאילו הפורענות לא פקדה אותי בלילה" היא אופרה, אבל אופרה מיוחדת במינה, כזו שמספרת סיפור פלסטיני ישיר, כואב ולא מתנצל.  היצירה המוזיקלית, שאורכה כ-20 דקות, מתחילה כשבמרכז הבמה עומדת זמרת הסופרן נור דרוויש, ילידת כפר אכסאל.

דרוויש היא בוגרת בית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה וברוקלין קולג', ואחד הקולות המסקרנים ביותר הפועלים כיום בין אופרה לשירה ערבית מסורתית.  היא מופיעה כסולנית בארץ ובעולם. פריצתה של נור הייתה בביצוע מספר תפקידים ראשיים ביצירות כגון קליאופטרה באופרה יוליוס קיסר של הנדל, פמינה בחליל הקסם של מוצרט ועוד.נפגשתי איתה כדי לשוחח על "כאילו הפורענות לא פקדה אותי בלילה", שהועלתה לאחרונה בקופנהגן. נור מדברת על היצירה לא כעוד תפקיד שביצעה אלא ככאב שנחרט בגוף - עדות חיה שנושא הקול כשהמילים אינן מספיקות. 

בתקופה הזאת, כשהכאב רק הולך ומעמיק ונדמה שהמציאות קשה מכדי להביעה במילים, יצירות אמנות מעטות מצליחות להעביר את הרגש, "כאילו הפורענות" אינה אופרה במובן הקלאסי, הבימתי, אלא מיצג חי ומצולם. היא צולמה והוקלטה לראשונה ב2021, על ידי האמנים לאריסה סנסור וסורן לינד, ומבוצעת מאז כמופע פתיחה בכל פסטיבל או תערוכה בה משתתפים האמנים. ההשראה ליצירה היא תאוריית ה**"אפיגנטיקה"** (Epigenetics), הגורסת כי טראומות אינם נעלמים עם לכתם של בעליהם, אלא עוברים בתורשה בדנ"א של הדורות הבאים, כאילו הכאב הפלסטיני זורם בעורקים עוד בטרם נולדו נושאיו. זהו הנושא של היצירה המוזיקלית-ויזואלית שבמרכזה שירתה של דרוויש, ומשלבת שירה, מוזיקה, טקסט ודימוי חזותי לכדי קינה פלסטינית על זיכרון, אבדן וטראומה העוברת בירושה. 

היצירה משמשת כגשר מוזיקלי ופילוסופי המחבר בין שני קטבים: "על האוף משעל" (عالاوف مشعل), שיר פולקלור פלסטיני שחובר בתקופה העות'מאנית ומבטא את כאב הפרידה והעקירה, ו"שירי ערש על מות ילדים" (Kindertotenlieder) של המלחין הגרמני גוסטב מאהלר, מחזור המייצג את שיא הביטוי האופראי המערבי לאבדן.  מאהלר הלחין חמש מן הפואמות של ריקרט, שאיבד את ילדיו, לשירי לידר - שירים אומונתיים בגרמנית.. ארבע שנים לאחר הכתיבה איבד מאהלר עצמו את בתו מריה בת הארבע וכתב לגידו אדלר, מוזיקולוג אוסטרי: "הצבתי את עצמי במצב של אובדן ילדתי שלי. לאחר שאיבדתי את בתי באמת ובתמים, לא הייתי יכול עוד לכתוב את השירים הללו”.

השירים משקפים מזיגה של רגשות מעורבים: ייסורים, ניסיון הכחשה המדמה את שיבת הילדים לחיים והשלמה. בחיבור שעשו סנסור ולינד "הפצע הפלסטיני" הפרטי פוגש את הכאב האנושי האוניברסלי, ויחד הם יוצרים זעקה אחת שמתעלה מעל גיאוגרפיה ותרבויות.

בשיחה עם סברה שמשלבת בין דמיון למציאות מרה, הסופרן נור דרוויש מסבירה כיצד היא מגלמת באופרה את דמות האם כאייקון על-זמני, הנושאת בקולה את הדי הנכבה וצופה בזעקתה כאבים שטרם התרחשו, תוך הפיכת האמנות לעדות חיה על הישרדות ושבירת מחסום השתיקה.

נור, שם היצירה "כאילו הפורענות לא פקדה אותי בלילה" נושא טון של הכחשה או אולי של חוסן מותש. ראשית, כיצד נבחרת לאופרה זו? 

נבחרתי על ידי במאי היצירה שחיפשו זמרת אופרה עם ניסיון בשני סגנונות שירה: המערבי והמזרחי. 

תוכלי לספר קצת על אופי היצירה? 

לבמאים, לאריסה וסורן, יש עבודות אמנות רבות העוסקות בסוגיה הפלסטינית בצורה בולטת, תוך התמקדות בגורם הזמן (עבר, הווה ועתיד) ושילוב מדע בדיוני ופילוסופיה בתקשורת בין ממדי זמן. הם מסקרנים מאוד בעבודתם, כי הם נשענים על פשטות ויצירתיות במיזוג פרטים מגוונים כדי להאיר את הקשר עם "טבע המקום" – הקשר בין הפלסטיני הילידי לאדמתו, השייכות שלו.

איך מתבטאת הכותרת בשימוש אלמנטים אלה ביצירה? 

לגבי הכותרת, היא לקוחה מהמשפט הראשון באופרה; תהייה פשוטה ומכאיבה: "איך מעזה השמש לזרוח אחרי הפורענות?". יש כאן ממד של אכזבה מכך שהחיים נמשכים בקצב רגיל מול טרגדיה שעוברת ללא טיפול, כפי שאנו רואים למשל במה שקורה לאחרונה בעזה ובסבל המצטבר לאורך שנים. השתיקה הזו הופכת את מראות העקירה וההרס למראה מדכאת לגירוש ונישול. 

כיצד את מגלמת את המצב הנפשי של כאב האם הפלסטינית דרך הביצוע שלך?

דרך קולי וביצועי אני מגלמת את המצב הנפשי של האם. במהלך האופרה היא עוברת שלבים של הכחשה, אבל ודיכוי. אני כאילו "חופרת" במצב, כאילו אוחזת בפצע ופותחת אותו עמוק יותר.

למה אימהות במיוחד? 

 האימהות משנה את האישה לחלוטין; היא יוצרת בתוכי אישיות אחרת שפוחדת יותר ודואגת יותר. כשחלילה אם מאבדת את ילדה, היא מאבדת חלק מעצמה. בשירה, אני לא נכנעת לתבנית קבועה אלא משתמשת בקול בחופשיות כדי לשרת את הטקסט ולצייר את הסבל. האם כאן היא גם ה"מולדת המכילה" והשתקפות של החברה האנושית כולה במאבקה לצדק וחירות.

גלובליזציה של הכאב

אנו חיים היום פרק של ההיסטוריה שלנו שבו יש דיכוי מתגבר. כיצד המציאות הזו משפיעה על הביצוע שלך? 

כאדם המאמין בערכים אנושיים, אני מרגישה לעיתים שקולי מושתק וזהותי נמחקת בין השורות ביומיום. לעיתים קרובות אני לא מוצאת נחמה מלאה בעבודותיי, אך ביצירה זו המגלמת את הסבל הפלסטיני, אני מצליחה לצייר דימוי שלם וברור של הכאב העובר בירושה.. זה מנחם אותי אישית כאמנית, כי הצלחתי לרגע לשחרר את הכאב הזה מתוכי. 

האם את מרגישה שאת מוסרת עדות חיה כאמנית?

כאן האמנות משמשת ככלי לביטוי ולשבירת השתיקה. צעקת האם ביצירה אינה רק קינה על אובדן בתה, אלא היא מקדימה את הבאות ומנחמת את אלו שטרם נולדו.

המיזוג בין השיר העממי "על אוף משעל" לבין "שירי ערש על מות ילדים" של מאהלר הוא דיאלוג בין תרבויות. מאיפה הגיע הרעיון?

העבודות של לאריסה וסורן תמיד מבליטות את הזהות הפלסטינית בפרספקטיבה עולמית והיסטורית. השירים של מאהלר נכתבו לפני מלחמת העולם הראשונה, ו"על האוף משעל" היא מהתקופה העות'מאנית. 

ואיך הם מתמזגים ביחד במובן זה?

המיזוג ביניהם משקף תקופה שהייתה נקודת מפנה שהובילה להווה עכשיו (המנדט, הצהרת בלפור, אבדן קרקעות ועד הנכבה). זהו מצב אנושי שהופך את הסבל הפלסטיני מסבל עממי לסוגיה אנושית גלובלית.

כיצד ניתן להסביר את הקשר בין ה"צעקה" ב"תרווידה" (השירה המסורתית) לבין מות הילדים אצל מאהלר?

אצל מאהלר יש כאב בתבנית מערבית, וב"על האוף משעל" יש סבל בתבנית מזרחית פולקלורית. המהות נפגשת למרות ההבדלים התרבותיים והמוזיקלים בין שני הז'אנרים.

אז המבט מתרחב מסבל לסבל בלי השוואה...

 הכאב מתרחב לכדי פצע אחד, במיוחד בליווי המוזיקה האלקטרונית שמשמיעה שירים מזמן אחר ומציגה תמונה מוזיקלית שמשקפת את ההווה. הכלים שאינם נוכחים פיזית על הבמה מסמלים את הזיכרון ואת הגלובליזציה של הכאב, ומאחדים תרבויות ליחידת זמן אחת שבה הכאב הוא אנושי ומשותף.

היצירה מדברת על פלסטין מלפני הנכבה ועד היום. כיצד את רואה את תפקיד "האם" כהמשכיות של זיכרון וכאב שעובר בין דורות (אפיגנטיקה)?

האם עבורי היא דמות על-זמנית. במושג האפיגנטיקה, מאז שנהייתי אמא בעצמי, הבנתי שהאימהות משנה את האישה לחלוטין, היא יוצרת בתוכי אישיות אחרת שפוחדת יותר ודואגת יותר. כשחלילה אם מאבדת את ילדה, היא מאבדת חלק מעצמה. הכאב חודר את ממדי הזמן ומחבר ביניהם. סוף האופרה פסימי מאוד; אני נכנסת בשמלתי הלבנה אחרי שקרעתי אותה, וצוללת לאט לתוך מים בצבע "נילי" (כחול כהה). 

את טובעת לתוך המים הכחולים בבד לבן...

 זהו אזכור לסמל פולקלורי היסטורי של אבל, שבו נשים היו צובעות את שמלותיהן בכחול כסמל ליגון עמוק. מחקרים בגנטיקה מתעדים שילדים נושאים את הטראומות של הוריהם גם אם הם שתקו. כפי שאני שרה במערכה השנייה: "גם אם שתקתי הוא (הסבל) זה שהתגנב וזרם בעורקיי". אנחנו נושאים את הדי הטראומות הללו, וגם אם יושתקו קולותינו, הצעקה תישאר בתוכנו.

"אם יושתקו קולותינו, הצעקה תישאר בתוכנו". מרתק נור! תודה רבה רבה!

על היצירה וההפקה:

האופרה צולמה כסרט בשנת 2021 בלונדון ומהווה חלק מתערוכת אמנות הכוללת פסלים ומיצגים חזותיים. היצירה היא פרי חזונם של האמנים לאריסה סנסור (ילידת ירושלים, גדלה בבית לחם) וסורן לינד. הפרויקט הוצג בגלריות ומוזיאונים בערים מרכזיות בעולם, ביניהן: ברלין, קופנהגן, פולין, פינלנד, שבדיה ולונדון, ונותר כעדות אמנותית לסוגיה שאינה מרפה.