בן שנתיים, עשרים ניתוחים ומסכה על הפנים 

מוחמד חוג'ילה לא הספיק לחגוג את יום הולדתו הראשון. הוא גם מעולם לא חיבק צעצוע או בובה, או בילה את הלילה בחדר שקט ובטוח. התחנות העיקריות בגילו הצעיר לא נמדדו בקפיצות גדילה או התפתחות הילד, אלא בניתוחים הרבים שהוא עבר, ובתחבושות והמסכה הפלסטית שהוא עוטה על פניו במשך שעות ארוכות בכל יום. כשמביטים במוחמד מתקשים להאמין שהוא אך בן שנתיים. פניו הקטנות מוסתרות מאחורי המסכה, חזהו עולה ויורד בקושי רב, ובכיו חנוק. נדמה שהכאב התקבע בגופו הקטן.

מוחמד נולד ביולי 2024 בשיאה של המלחמה על עזה. משפחתו נאלצה לעקור מביתה שבשכונת שג'אעייה אל בית ספר שהפך מקלט זמני. הוריו חיכו ליום הולדתו הראשון, שהיה במרחק ימים ספורים מהאירוע ששינה את חייו הקצרים, אך המלחמה הקדימה את כל החלומות.

מוחמד והוריו גרים כיום באחת הכיתות של בית ספר מוסטפא חאפז שנמצא מערבית לעיר עזה. בית ספר זה הפך מקלט לעשרות משפחות עקורות. ילדותו של מוחמד הקטן אינה דומה לילדותם של ילדים אחרים. הוא אינו מנסה ללמוד ללכת או לשחק עם ילדים אחרים. במקום זאת, מוחמד והוריו נאבקים כדי למנוע מהכוויות שעל גופו הזעיר שלא תשארנה צלקות וסימנים קבועים על פנוי וגופו.

בתאריך 3 ביולי 2025, בשעות הבוקר המוקדמות, פיצוץ אלים התרחש בבית הספר שבו התגוררו העקורים. תוך שניות ספורות להבה גדולה התפשטה בכיתות, ואבק התפזר לכל עבר. ראמז חוג'ילה, אביו של מוחמד, נזכר ברגעים ההם: "חיבקתי את מוחמד וקירבתי אותו אל גופי כדי לשמור עליו, אך הפיצוץ היה מהיר ממני, ומאמציי להגן עליו נכשלו".

עשרים ניתוחים בחודש וחצי 

משפחת חוג'ילה איבדה באותו לילה 13 קרובי המשפחה. מוחמד אמנם שרד את הפיצוץ, אך גופו הקטן עדיין נושא את סימני הטרגדיה. התינוק מוחמד סובל מכוויות ב־18% משטח גופו, כולל בראשו, פניו, חזהו, ידו ורגלו. רגשותיו של ראמז, אביו של מוחמד, מעורבים: "כשראיתי אותו אחרי הפיצוץ לא ידעתי אם אני צריך להודות לאלוהים שבני שרד את התופת, או לבכות למראה גופו השרוף".

מוחמד נזקק לטיפול רפואי מורכב, אך מערכת הבריאות בעזה, שסובלת ממחסור חמור בציוד, בתרופות ובמרכזים המתמחים בטיפול בכוויות, מתקשה לספק לו את הטיפול הדרוש. בתוך חודש וחצי בלבד עבר מוחמד כעשרים ניתוחים והיה מורדם במשך רוב התקופה. הוריו מספרים שבכל פעם שהוכנס להרדמה, חששו שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יראו את בנם בחיים.

גם לאחר שיצא מכלל סכנת חיים, ייסוריו של מוחמד לא תמו. הכוויות העמוקות הותירו על גופו צלקות קלואידיות, הנוצרות בעקבות ייצור עודף של קולגן בתהליך החלמת העור ועלולות לגרום לעיוותים קבועים, בעיקר בפנים ובאזורים רגישים אחרים. כדי לצמצם את הנזק, המליצו הרופאים על מסכת לחץ פלסטית מיוחדת המותאמת לפניו. זה שישה חודשים שמוחמד נדרש לחבוש אותה כעשרים שעות ביממה. הטיפול כולל גם מחוכים רפואיים ורצועות סיליקון שנועדו להפחית את הצלקות, אך המחסור בציוד רפואי ברצועה מקשה על יישומו.

 בשל המחסור בחומרים רפואיים, הכנת המסכה דרשה מאמצים מיוחדים, וגם רצועות הסיליקון הדרושות לטיפול כמעט שאינן זמינות. משפחת חוג'ילה, שאיבדה את ביתה, את מקור פרנסתה ורבים מקרוביה, נאלצה לשלם 200 שקלים עבור רצועה קטנה אחת. אלא שגם לאחר שהושגה המסכה, מוחמד מתקשה לשאת אותה על פניו יותר משעות ספורות ביום. הוא בוכה ללא הפסקה, סובל מקוצר נשימה ולעיתים אף נחנק, עד שאמו נאלצת להסיר אותה, אף שהיא יודעת שהדבר עלול לפגוע בסיכויי החלמתו.

"המלחמה עיוותה את פניו וגופו של הבן שלי. היא גם שרפה את לבבותינו", סיפרה אמו למגזין סברה. "למרות זאת, מוחמד עדיין נאבק, ואנחנו לא נעצור את החיפוש אחר הזדמנות לקבלת טיפול מחוץ לעזה, לפני שיהיה מאוחר מדי".

הפיצוץ הותיר במוחמד גם פגיעה שאינה נראית לעין. הוריו הבחינו שלאחר האירוע הפסיק לומר את המילים המעטות שכבר למד, ובהן "אמא" ו"אבא". הרופאים המליצו על טיפול נפשי בעקבות הטראומה שחווה.

כיום מתגורר מוחמד עם הוריו בכיתה צפופה בבית ספר שהוסב למקלט לעקורים. התנאים במקום רחוקים מאלה הדרושים לילד הסובל מכוויות עמוקות וממערכת חיסונית מוחלשת. החום, הצפיפות והקושי לשאת את המסכה הרפואית הופכים את שגרת יומו למאבק מתמשך.

המרוץ נגד הזמן 

ככל שחולף הזמן, גוברת דאגתם של הוריו של מוחמד. הרופאים מזהירים כי יעילותה של מסכת הלחץ מוגבלת בזמן, וכי ללא טיפול מתאים בחודשים הראשונים לאחר הפציעה, הצלקות עלולות להתקבע והסיכוי לצמצם אותן יפחת משמעותית. מוחמד זקוק בדחיפות לניתוחי שיקום מורכבים, שאינם זמינים ברצועת עזה.

כעת נאחזים הוריו בתקווה אחת: להשיג הפניה רפואית שתאפשר להוציא את מוחמד מהרצועה להמשך טיפול. "אני לא מבקש דבר בלתי אפשרי. אני רק רוצה שהבן שלי יקבל הזדמנות לטיפול רפואי", אומר אביו, ראמז חוג'ילה. "מוחמד הוא לא עוד מספר בסטטיסטיקה של הפצועים. הוא תינוק שמגיע לו לגדול עם פנים שלא יירדפו אותו כל החיים ויזכירו לו את המלחמה".

סיפורו של מוחמד בן השנתיים אינו חריג בעזה. הוא משקף את גורלו של דור שלם שנולד אל תוך המלחמה, דור שגדל לצלילי הפיצוצים במקום לקולות המשחק והצחוק. כעת, כשפניו מכוסות במסכה והזמן לקבלת טיפול הולך ואוזל, עתידו של מוחמד תלוי באפשרות לצאת מעזה ולקבל טיפול שעשוי למנוע מפציעות המלחמה ללוות אותו כל חייו.