שבעים שנה לטבח כפר קאסם- ראיון עם עבדאללה עאמר

מלאת שבעים שנה לטבח כפר קאסם עודה מהווה נדבך מרכזי בזיכרון הקולקטיבי, ובתודעתם של בני המקום המנציחים את אירועי העבר מדור לדור באמצעות נרטיבים של אובדן, שכול ועמידה איתנה. טבח כפר קאסם התרחש ב־29 באוקטובר 1956, במקביל ל־"מבצע קדש", שבעטיו הוטל עוצר כללי על כפר קאסם. מועד כניסת העוצר לתוקף הוקדם ללא התראה מספקת. תושבי כפר קאסם שחזרו מעבודה בשדות ולא ידעו על השינוי במועד כניסת העוצר, ונורו בידי אנשי משמר הגבול. בטבח נרצחו 49 מתושבי הכפר, בהם נשים, גברים וילדים.

מאז נותרו שמות החללים וסיפוריהם חקוקים בזיכרון ההיסטורי של כפר קאסם. תושבי העיר ממשיכים לפעול להנצחת האמת ומתנגדים לניסיונות לטשטשה. בריאיון זה, עבדאללה עאמר, פעיל חברתי ופוליטי יליד שנת 1966 ותושב העיר כפר קאסם, משתף את מגזין סברה בזיכרונות משפחתו ובעדויות ניצולי הטבח. לצד סיפורו האישי והמשפחתי, עאמר מתייחס למאבק הנמשך שבעה עשורים לשימור הנרטיב הפלסטיני באשר לאירועי הטבח, ולהעברתו לדורות הבאים.

הזיכרון הקולקטיבי והמורשת המשפחתית

במלאת 70 שנה לטבח שבוצע נגד תושבי כפר קאסם, כיצד חווה העיר ותושביה את יום הזיכרון השנתי, והאם חלו תמורות בהתייחסות ליום הזיכרון הזה במשך השנים?

זיכרון הטבח נוכח בתודעתם של תושבי כפר קאסם בעוצמה רבה. העיסוק בו מתחיל, בדרך כלל, בחודש ספטמבר, ומתעצם במהלך חודש אוקטובר. הוועדה העממית מתכנסת בספטמבר לגיבוש תכנית לציון יום הזיכרון החל ה־29 באוקטובר.

עם התקרבות מועד יום הזיכרון, גוברת הנוכחות במרחב הציבורי באמצעות מפגשים ואירועים, וגם בכתיבה על האירועים בפרסומים וברשתות החברתיות. עבור תושבי כפר קאסם, הטבח אינו אירוע היסטורי גרידא, אלא חלק מושרש בזיכרון הקולקטיבי שהשלכותיו ממשיכות להדהד בנפשם עד עצם היום הזה.

אתה שייך למשפחה שלקחה חלק מרכזי במאמצי שימור זיכרון הטבח והנצחתו. מה אתה מרגיש שירשת ממשפחתך בכל הקשור לעניין זה?

גדלתי בסביבה משפחתית שלקחה תפקיד מרכזי בהנצחת הטבח, ובפרט בית אבי, זכרונו לברכה. בשנים שלאחר הטבח, ובייחוד תחת משטר הממשל הצבאי, התקיימה מגבלה חמורה על כל התארגנות וארגון אירועי הנצחה במרחב הציבורי, ואף על קיום מפגשים מסוג זה בדלת אמותיהם של התושבים. על אף האילוצים והאיסורים, אבי הבין את חשיבות התודעה הלאומית מתוך תפיסה כי אדם בעל מודעות וזהות מגובשת אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד מן הצד או להתנער מאחריות קהילתית וחברתית. לפיכך, ביתנו היה מוקד ראשוני לתכנון, לארגון ולכינוס המפגשים המקדימים לציון אירועי ההנצחה לאורך שנים.

גדלתי במציאות הזו, ובהמשך לקחתי חלק בפעילויות ההנצחה, דבר שאפשר לי להתוודע אל פרטי הטבח וההיסטוריה הקשורה אליו. במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, התחזקה בי תחושת האחריות להעברת פיקדון זה לדורות הבאים, ולשימור הנרטיב ההיסטורי והזיכרון הלאומי הפלסטיני.

מהם זיכרונותיך הבולטים מילדות הקשורים לציון הטבח, והאם ישנו דימוי כלשהו שנצרב בזיכרונך?

אני זוכר במיוחד את עדותה של דודתי באשר למראה שנגלה לעיניה בבית העלמין של השהידים אחרי הטבח. הטבח אירע ביום שני, 29 באוקטובר 1956, והעוצר שנכפה על תושבי כפר קאסם נמשך עד יום רביעי. כאשר הותר לתושבים לצאת מבתיהם, הם מיהרו אל בית העלמין כדי לברר את גורלם של קרוביהם ויקיריהם, שכן איש לא ידע מי נרצח, מי נפצע, ומי ניצל.

דודתי תיארה מראה קורע לב; השהידים נקברו בחיפזון ללא הכשרת קברים נאותה, עד כי איבריהם של חלק מן הנרצחים נותרו גלויים ובצבצו מבעד לעפר. מראה זה הותיר חותם עמוק בתודעתה של דודתי, ונצרב גם בזיכרוני לאחר ששמעתי את תיאוריהּ.

דודתי אף התייחסה למצב ההלם והתדהמה שחוו תושבי כפר קאסם בימים ההם. תושבי הכפר יצאו בהמוניהם אל הרחובות ללא יכולת להכיל את מימדי הטרגדיה שפקדה אותם. למרות הפחד וחוסר האונים, הם ניסו לברר את גורל יקיריהם. עדויות אלה ששמעתי ממקור ראשון מבני משפחתי המחישו לי שהטבח לא היה אירוע נקודתי בהיסטוריה, אלא חוויה אנושית קשה אשר השלכותיה נוכחות בתודעת התושבים ומועברות מדור לדור.

שימור הנרטיב ההיסטורי ותיעוד העדויות

המחויבות לשימור זיכרון הטבח אינה מצטמצמת לשחזור מכלול אירועיו בלבד, אלא לוקחת אחריות גם על תיעוד הנרטיב ההיסטורי וההקשר הנסיבתי הרחב, לצד בחינת מאבק התושבים לשימור נוכחות הזיכרון במרחב הציבורי, למרות הלחצים הממסדיים המופעלים נגדם. בשנת 1957 נערכה ״סולחה״ בין הצדדים, הפלסטיני והישראלי, אך היא לא לוותה בהכרה רשמית מלאה באחריות לטבח מהצד הישראלי. מכאן נובעת חשיבותן התיאורטית והמתודולוגית של העדויות האישיות, ומתחדדת חשיבות התפקיד שדורות שונים לקחו בו חלק כדי לשמר את הזיכרון, ולהעביר אחריות זו לדורות הבאים.

האם אתה חושש שפנים מסוימות מהנצחת הזיכרון ייאבדו לאורך זמן? איזה חלקים היית מתעקש על שימורם למען הדורות הבאים?

החשש המרכזי שלי הוא שהנרטיב ההיסטורי האותנטי של הטבח ייאבד, ושפרטים מהשנים שבאו בעקבותיו – במיוחד תקופת הממשל הצבאי שבמהלכו תושבי הכפר סבלו ונאבקו כדי לשמר את הזיכרון – ייאבדו לנצח. אירוע ההנצחה הראשון היה תוצאה של מאבק הדור הראשון לטבח שהתעקש לציין את האירוע למרות המעצרים, הגירוש והלחצים שהופעלו עליהם. אבי משתייך לדור הזה. הוא וחבריו סירבו בתוקף להעביר דף בעקבות "הסולחה" המדוברת, והמשיכו לארגן צעדות ואירועי זיכרון ב־29 באוקטובר מדי שנה. לוחמי הצדק האלה שילמו מחיר כבד למען שימור הזיכרון, ולכן מחובתנו כיום להמשיך את דרכם, לנצור את ההיסטוריה והמאבק שלהם, ולהעביר את האחריות הזו לדורות הבאים.

האם ישנן עדויות או פרטים אודות הטבח שלא זכו לתיעוד מספק?

להערכתי, מרבית פרטי הטבח תועדו לאורך השנים. הפחד והנסיבות המורכבות מנעו תחילה מחלק מן הניצולים והעדים לדבר, אך הם החלו לפרוש את חוויותיהם הטראומתיות בשלבים מאוחרים יותר. בין העדויות הבולטות ישנה עדותהּ של הנא'א סולימאן עאמר, הניצולה היחידה מקרב קבוצת הנשים שעבדו במסיק זיתים והוצאו להורג במהלך הטבח. כמו כן, תועדו עדויות נוספות המתייחסות לרצח קבוצות קורבנות שונות. אבי, כמו הסופר אמיל חביבי, כינו את הקבוצות האלה "תשעת הגלים".

תפקידם של החינוך, התרבות והתקשורת

מוסדות חינוך, תרבות, ותקשורת היו מרחב חיוני להעברת זיכרון הטבח לדור הצעיר, ולהרחבת תפוצת הזיכרון ונוכחותו מעבר לגבולות כפר קאסם. יחד עם זאת, היו תמורות רבות בשימוש במרחבים אלה לאורך העשורים האחרונים, ועדיין ישנם אתגרים העומדים בפני הגברת נוכחות זיכרון הטבח בכפר קאסם בשיח התקשורתי והחינוכי.

כיצד, לדעתך, ניתן להפוך את יום השנה לציון הטבח בכפר קאסם לידע היסטורי מבוסס בקרב הדור הצעיר, ומהו תפקידם של מוסדות החינוך והתרבות בהקשר זה?

לדעתי, שילוב זיכרון הטבח במערכת החינוך היווה מפנה חשוב בהעברתו לדורות הבאים. עד שנת 1996, נאסר על מורים במערכת החינוך להזכיר את הטבח או לעסוק בו, עד ששר החינוך דאז, יוסי שריד, התיר זאת. מאז ועד היום, בתי הספר מציינים את יום הזיכרון באמצעות סיורים במוזיאון השהידים, באנדרטה, ובבית העלמין. מדריכים מלווים את הקבוצות ומפרטים באוזניהם את פרטי הטבח. גם אני משתתף במפגשים אלה.

לפני כן, ועל אף ההגבלות שהוטלו על ציון יום הזיכרון, תלמידי בתי ספר, מפלגות ערביות ותנועות נוער היו יוזמים את אירועי ההנצחה והזיכרון. כמו כן, אמצעי תקשורת ערבים ממלאים תפקיד חשוב בהעברת והחייאת הנרטיב מדי שנה, בעוד שנוכחות הטבח בתקשורת העברית מצומצמת ביותר. זה מדגיש את חשיבות המשך המאמצים בתחומי החינוך, התרבות, והתקשורת לשימור הזיכרון.

האם זיכרון טבח כפר קאסם פרץ את מימד המקומיוּת הפך לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי הלאומי הפלסטיני?

ללא ספק. זיכרון טבח כפר קאסם חרג מגבולות העיר והפך לנדבך בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני ובנרטיב הפלסטיני הכולל. העם הפלסטיני מתייחס לטבח כפר קאסם כאחד המעשים הרצחניים שהופנו נגדו, ונמנה עם השלכות מלחמת 1948. כמו כן, הסיקור התקשורתי והמחקרים בתחום ההיסטוריה שבוצעו במדינות ערב וברחבי העולם תרמו להנגשת נרטיב הטבח לקהל רחב יותר.

הטקסים לציון יום השנה

כיצד מציינים את הטבח מדי שנה, ומהן הפעילויות הבולטות בתוכנית ההנצחה?

ועדה עממית מתגבשת מדי שנה לצורך ארגון אירועי הזיכרון. אירועי הזיכרון כוללים סמינרים ומפגשים, אירועים בבתי הספר, וביקור במוזיאון השהידים, באנדרטה ובבית העלמין.

ביום הזיכרון מתכנסים בלב היישוב אלפי תושבים ומבקרים, ובהם דמויות ציבוריות רשמיות, אזרחים ערבים, ופעילים יהודים המבקשים להביע סולידריות. מנקודה זו יוצאת צעדה המונית לעבר אנדרטת ההנצחה, שם נישאים נאומים והקהל קורא את "סורת אל-פאתחה" לעילוי נשמות השהידים. הצעדה ממשיכה לעבר בית העלמין, שם מונחים זרים ונערכים טקסי זיכרון בהשתתפות בני המשפחות השכולות ותושבי העיר.

בנוסף לכך, מוזיאון השהידים פותח את דלתותיו לקבוצות תלמידים מהעיר ומחוצה לה. מדריכים מציגים בפני הקבוצות את פרטי הטבח ומדגישים את חשיבותו ההיסטורית. כמו כן, ישנו סיקור תקשורתי רחב לאירועי יום הזיכרון מדי שנה. בשנים העגולות (עשור, שבעה עשורים וכו'), מתקיים אירוע המוני בשעות הערב בהשתתפות אלפי משתתפים מכפר קאסם ומחוצה לה.

הדרישה להכרה רשמית וללקיחת אחריות היסטורית

מהו המסר העיקרי שברצונכם להעביר בחלוף שבעה עשורים לטבח?

בשנת השבעים לטבח, אני יכול להגיד שההתמדה בציון הזיכרון מדגישה את דבקותנו בהיסטוריה שלנו, בזהותנו הפלסטינית, ובזכות שלנו לחיות בכבוד במולדתנו. הזיכרון אינו רק משחזר את העבר, הוא גם תביעה מתמשכת להכרה בטבח כפר קאסם באופן רשמי והטלת אחריות ישירה על מדינת ישראל, משום שמבצעי הטבח נמנו עם כוחות משמר הגבול הכפופים למדינה.

על אף השתתפות דמויות רשמיות ישראליות באירועי הזיכרון, המדינה טרם הכירה באופן רשמי באחריותהּ לטבח. אנו תובעים קבלת יחס המבוסס על אזרחות שוויונית, כבוד לזכויותינו, והכרה בכבודנו, בפרט נוכח התגברות גילויי הגזענות בשנים האחרונות.