בנוכחות הרעב... סיפורי עזה נכתבים במלח ובדמעות

לאור המצור הנמשך וההרס, שפוקד את עזה כבר יותר מ-600 יום, הפך הרעב לאויב הראשון במעלה של תושבי העיר הפצועה. המצב ההומניטרי בעזה מתדרדר במהירות, שכן צורכי החיים הבסיסיים ביותר נעלמים, והמזון הופך חלום רחוק. לחם אינו זמין לרוב המשפחות העזתיות, ויותר מזה, הקמח הפך מסימן לחיי רווחה לזיכרון רחוק, עליו חולמות אימהות, בדומה לאדם טובע, שחולם על אוויר.

במחנות ובבתים ההרוסים הפכה הפסטה לתחליף היחיד ללחם. היא מבושלת במים רותחים בקושי ומוגשת כארוחה על בסיס כמעט יומיומי, אותה עוטפות הדמעות, האימהות, בניסיון נואש להשקיט את רעבונם של ילדיהן הקטנים, בשעה שהן אומרות להם שמה שהם אוכלים זה "סינייה אדומה" (מנה המכילה בדרך כלל עוף, ירקות ואורז). הילדים מאמינים למילים אלה, למרות שהם מכירים את המציאות הטרגית. עדשים הפכו בן הלוויה היחיד של תושבי עזה בכל ארוחה. הטעם שלהן לא משתנה, אך זו דרכם היחידה למלא את קיבתם, שכמעט צועקת מרעב.

מחנות עזה, בהם חסרים צרכי החיים הבסיסיים ביותר, מספרים כעת סיפורי סבל. אימהות כמהות לקמח שאותו לשו בעבר בבתיהן, משמרות את זכרונותיו כפי שאדם טובע שומר על תקוות ההישרדות. כיום הפכו החיים בעזה סיוט מתמשך, והכול נמדד בכאב. אפילו האוכל הפך למוצר של חיי שפע, שקשה להשיגו.

השווקים בעזה הפכו לתמונה מחרידה בגלל המצור, שכן ניתן למצוא סחורות בסיסיות רק לאחר סבל קיצוני, ואנשים סוחרים במחירים בלתי הגיוניים עבור סחורות, שנחשבו בעבר חיוניות לחיים. קמח, שהיה מחולק בחינם, נמכר בקילו. סוכר הוא עד כדי כך נדיר, עד שאונקיה שלו יכולה לעלות יותר מ-22 דולר. ירקות, שנחשבו אוכל יומיומי, נמכרים היום לפי חתיכה, כאשר כל חתיכה מגיעה למחיר שהוא מעבר ליכולתם. בשר, שהיה חלק מהארוחה המסורתית, הפך חלום שלא ניתן להגשימו. דגים, שהיו מתנה מהים, עולים כיום כמעט 100 דולר לקילו.

עבור הילדים, שנהנו בעבר מעוגיות ומפירות טריים, הפכו הדברים האלה כעת לזיכרון כואב. שואלים את ילדי עזה לאיזה אוכל הם משתוקקים, אך אימהותיהם אינן מוצאות דבר שישקיט את רעבונם מלבד ארוחת העדשים היומית.

למרות כל הסבל הזה, עזה עדיין שומרת על כבודה. בעוד הרעב פולש אליה והמלחמה נמשכת, תושבי עזה ממשיכים לעמוד מול חיים בקושי, משתדלים להמציא דרכים חדשות לבישול, ולפעמים ללא אוכל, אך הם ממשיכים לחיות כמיטב יכולתם, שואבים את כוחם מסבלנותם ומאמונתם בדרישה לישועה.

האמת הכואבת היא שעזה כיום מייצגת דוגמה חיה לסבל אנושי, שחורג מעבר לרעב ולאובדן, מפני שהוא כולל את כבוד האדם, שלא ניתן לשלול. בעוד המצור והמוות נמשכים, נותרת עזה איתנה, כותבת את סיפורה במלח ובדמעות, בתקווה שהעולם ישים לב למציאות המרה שלה.