בעקבות חטיפת מאדורו: ישראל חוגגת את קריסת הסדר העולמי

​חטיפת נשיא ונצואלה, ניקולאס מאדורו, הציתה סערה בינלאומית שלא נראתה כמותה מזה שנים. בבירות העולם, ובקרב אינטלקטואלים, הוויכוח ניטש בעוצמה המזכירה את ימי ערב הפלישה האמריקאית לעיראק, או את ההתערבויות האגרסיביות של ארצות הברית בדרום הגלובלי בימי המלחמה הקרה. אך בעוד העולם סוער ותוהה על עתיד הדיפלומטיה, נדמה שהמקום היחיד שבו לא התקיים כל דיון נוקב הוא ישראל. מהקואליציה ועד האופוזיציה "הליברלית", המערכת הפוליטית התייצבה כאיש אחד כדי לברך על המעשה. הגדיל לעשות ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, ששיגר איום מפורש למנהיגי איראן: אם יתמידו במדיניותם האנטי-אמריקאית, לפי לפיד, גורלם יהיה דומה.

​היעדר דיון ציבורי בישראל אודות התפתחות כה דרמטית אינו מפתיע. הביקורת הגלובלית על שחיקת "הסדר הגלובלי מבוסס הכללים" (Rules-based order) על ידי ארצות הברית אינה מרגשת את הישראלים, שכן ישראל עצמה הפכה למפרה סדרתית ובוטה של החוק הבינלאומי. הכיבוש המתמשך והעמקת ההתנחלויות הם ההפרה הבוטה ביותר של נורמות בינלאומיות בעידן המודרני. יותר מכך, מאז 2023 נראה שיש עליית מדרגה בבוטות ההפרות. הפשעים המיוחסים לישראל בשנתיים האחרונות, שהובילו עשרות ארגונים להאשים אותה בביצוע ג'נוסייד בעזה, רק העצימו את הבוז הממסדי כלפי מוסדות החוק הבינלאומי. ישראל נתפסת כיום בעולם כ"סוכנת כאוס" המערערת אקטיבית את הסדר הליברלי – החל מהכרה בסומלילנד בניגוד לדין, דרך השתלטות על אזורים בסוריה ועד תקיפת קטאר. ישראל במצבה הנוכחי, לכן, מעוניינת בהחלשת הסדר העולמי והחוק הבינלאומי, ובחיזוק שלטון הכוח כמו שהדגימה ארה"ב בוונצואלה. 

​מאז מלחמת העולם השנייה, פעלו ארה"ב ובנות בריתה באופן מוצהר לחיזוק היציבות הגלובלית. אמנם, המדינות החזקות תמיד ראו בעיקרון זה המלצה בלבד, אך המקרה של ונצואלה שובר שיאים חדשים של אי-חוקיות. הפעם לא רק שלא הייתה לגיטימיות בינלאומית לחטיפה,אפילו הקונגרס האמריקאי לא לקח חלק בהחלטה. הממשל גם לא הציג טיעון ביטחוני לתקיפה והתמקד בזיוף הבחירות האחרונות בונצואלה, במדיניות האנטי-אמריקאית של מאדורו ובמיוחד, בסגנונו הבוטה של טראמפ, ברצון להשתלט על משאבי הנפט של המדינה. טיעונים אלו הספיקו כדי לחטוף נשיא שאמור ליהנות מחסינות לפי חוקי האו"ם שארה"ב עצמה יצרה!

הניסיון המר של העולם הערבי

​בעיניים ערביות, הצביעות האמריקאית הזו אינה תופעה חדשה. לעמי המזרח התיכון ניסיון מר עם מסרים מוושינגטון המפארים חופש וצדק אך רומסים אותם ברגע האמת. עבור הדור הצעיר במדינות ערב, הזיכרון הצרוב של בגידת ארה"ב ב"אביב הערבי" מעורר חשדנות עמוקה; ארה"ב סירבה לגנות את ההפיכה הצבאית של הגנרל סיסי במצרים – מי שטראמפ הגדיר כ"דיקטטור המועדף עליי" – ונותרה אדישה לקריסת הדמוקרטיה בתוניסיה. עבור הפלסטינים, ההטפות על חופש ודמוקרטיה נשמעות חלולות במיוחד: ב-2005 אילץ ממשל בוש את הרשות הפלסטינית לקיים בחירות, אך כשחמאס ניצח באותן בחירות, ארה"ב עברה לגינויים והפעילה סנקציות שפירקו את המערכת. כיום, אותו ניסוי דמוקרטי משמש כתירוץ ציני לפשעי מלחמה בעזה, בטיעון ש"האזרחים הצביעו לחמאס ולכן הם אחראים".

​השאלה הפרקטית היא כיצד תוכל מערכת בינלאומית לתפקד כשהחזק עושה ככל העולה על רוחו. באיזו עילה תמנע ארה"ב מפוטין לראות באוקראינה איום, כשהיא חוטפת מנהיג בוונצואלה רק בשל קשריו עם סין? באיזה טיעון יבקר המערב סיפוח סיני של טאיוון? התירוץ הסיני, לפיו טאיוון שייכת לסין ולכן מהווה עניין פנימי, דומה להפליא ליחס הישראלי לשטחי הרשות הפלסטינית. המדיניות הזו עלולה לחזור כבומרנג. הדיווחים על שאיפות אמריקאיות להשתלט על גרינלנד או הפקרת בנות ברית באירופה לטובת אינטרסים צרים של ממשל טראמפ, מסמנים שהמשטר הבינלאומי עובר מערכים לאנוכיות וכוח גרידא.

​גם אם יש טענות תקפות כלפי מאדורו ושלטונו, הן אינן מקנות למעצמה זרה זכות לרמוס את הדין הבינלאומי. ישנה אירוניה מרה בכך שישראל, שתמיד התגאתה בהיותה "וילה בג'ונגל", מעודדת כעת את הפיכת העולם כולו לג'ונגל שבו הכוח הוא הצדק היחיד. ביום שבו הכאוס יגיע לפתחה, היא תגלה שהחוקים שהיא עוזרת לרמוס היום היו הדבר היחיד שעשוי היה להגן עליה מחר.