לרקוד בזמן ג'נוסייד: הרייב הפלסטיני חוזר - צעירים ביפו וחיפה מתעקשים לארגן מסיבות מחתרתיות במרחב עוין ותחת שאלות מוסריות וקיומיות

יפו. בניין נטוש. מסיבה פלסטינית אלטרנטיבית. כבר בעלייה במדרגות ברור שהחלל לא נועד לאירועים כאלה. המדרגות צרות, הקירות מתקלפים, והתאורה זמנית ומאולתרת. אין שלט חיצוני, אין תור שמסמן כניסה למועדון. ליד הדלת עומדת דורמנית, שמבקשת שם פרטי, רק כדי לוודא שהוא מופיע ברשימה.

בפנים החלל בסיסי. המטבח הישן הוסב לבר זמני, והמחירים נמוכים עד כדי גיחוך. מערכת ההגברה אינה מקצועית, אך הסאונד חד. מבט חטוף סביב מגלה קהל ברובו קווירי ופלסטיני. מעל עמדת הדיג׳יי תלוי באנר יחיד: faggots for decolonization.

בשעות הראשונות נראית המסיבה יותר כאירוע חברתי צפוף מאשר כרייב: אנשים מדברים זה עם זה ללא הפסקה, גם תוך כדי ריקוד. לקראת השעה שתיים לפנות בוקר הקהל מצטמצם, השיחות מתפרקות למשפטים קצרים, לעיתים למילים בודדות באנגלית או בערבית. תנועת הגוף על הרחבה נעשית חזרתית, קצבית ואינטנסיבית יותר.

המסיבה נמשכת עד הבוקר. אך גם בשעה מטושטשת זו המציאות אינה נשארת בחוץ. כשעה נסיעה מהמקום מתרחש רצח עם. הידיעה הזו אינה נאמרת בקול, אך נוכחת בחלל. כיצד רוקדים בזמן שהדם של בני עמך נשפך? זו אינה שאלה תיאורטית, אלא מתח מתמשך שאי אפשר להתעלם ממנו. ובכל זאת, משהו ברחבת הריקודים מרגיש כמו החזקה משותפת של הסתירה, תנועה בתוך מציאות שאינה מרפה.

זאת אולי נראית כמו עוד מסיבה מחתרתית. אבל במציאות הישראלית הנוכחית, עצם קיומה של רחבה פלסטינית, ובטח כזו שאינה מתנצלת על עצם קיומה, הוא חריג. בשנתיים האחרונות חיי הלילה בתל אביב הצטמצמו למרחבים שמעדיפים שקט פוליטי. ביטויים פלסטיניים  -  מוזיקליים או חזותיים - הפכו לעול. וזאת לצד הידיעה שבמסיבות ישראליות הסיכוי לרקוד עם מבצעי ג׳נוסייד הוא גדול. כך, בדומה לחברה היהודית-ישראלית כולה, גם המרחבים האלה הפכו לעוינים כלפי פלסטינים. 

וכך בשקט, בזהירות, כמעט מתחת לרדאר, סצנת הרייב הפלסטינית בישראל עושה קאמבק. אחרי כשנתיים שבהן חיי הלילה הישראליים הדירו כמעט כל ביטוי פלסטיני שסומן כ״פוליטי״, די־ג׳ייז ורייברים פלסטינים חוזרים לרחבות. מחיפה ועד יפו ויוצרים מרחבים משלהם, מרחבים של שייכות, ואולי אפילו של התנגדות.

בשוליים, בשטחים פתוחים: כך נולדה הסצנה

השורשים של המסיבות המחתרתיות של היום נטועים בשנות ה-90. במשך שנים סבלו צעירים פלסטינים מפרופיילינג שמנע מהם גישה למועדונים ולרייבים בישראל. בתגובה, החלה להתפתח בסוף שנות ה־90 סצנת חיי לילה אלטרנטיבית בקרב פלסטינים אזרחי ישראל. היא נולדה במסיבות סטודנטים מאולתרות באוניברסיטאות, שהתבססו בעיקר על מוזיקת חתונות ערביות  חיה או מוקלטת, לצד מעט פופ מערבי, בהשפעת חדירת ערוץ המוזיקה MTV לאזור באותו זמן.

עם עליית הפופולריות של מוזיקת טראנס פסיכדלי בישראל, גם המסיבות הפלסטיניות החלו לשלב מוזיקה אלקטרונית,  לרוב בשעות המאוחרות של הלילה. במקביל נערכו אירועים לא מורשים בשטחים פתוחים, בכפרים ובשדות בבעלות פלסטינית. מדובר היה בפסטיבלים קטנים עם הופעות חיות, ובעיקר באירועי מוזיקה אלקטרונית וטכנו, שהניחו את היסודות למה שהפך עם הזמן לסצנת רייב פלסטינית מגובשת. לצד קהל מקומי השתתפו לעיתים גם תיירים אירופאים, ולפעמים גם יהודים־ישראלים.

האירועים הללו נשאו אופי פוליטי מעצם קיומם. הם נוצרו מתוך דחייה של הממסד התרבותי הישראלי, ונשאו מאפיינים רדיקליים בשל היותם מחוץ לחוק ולעיתים אף תוך סיכון לעימות עם המשטרה.

ב2012, התחזקות השאיפה לשינוי חברתי־פוליטי לאחר ההתלהבות ואז וההתפכחות מהאביב הערבי האיצה את ההתארגנות. סדרת מסיבות אלטרנטיביות בחיפה הפכה לרשת פעילה של מפיקים ומארגנים פלסטינים. התחרות ביניהם הובילה להתרחבות גאוגרפית ולגיוון מוזיקלי. הגבלות על מופעי מוזיקה חיה הפכו את הדי־ג׳ייז הפלסטינים לעמוד התווך של הסצנה — עם דגש ברור על מוזיקת דאנס אלקטרונית.

מחזירים ליפו את הרוח הקהילתית

סיפורן של מסיבות הרייב מסופר בדרך כלל כך: תנועת הרייב נולדה כהתפרצות אופורית של אהבה. אחרי שהאסיד והאקסטזי הגיעו לבריטניה, החלה להתבשל בקיץ 1989 סערה של מסיבות ענק מאורגנות־עצמית ששטפה את האי. התוצאה הייתה התפרקות חסרת תקדים של חלוקות חברתיות אל תוך פסטיבל מתמשך של אהבה קהילתית. בהקשר הזה, הרייב הפלסטיני אינו חריגה מההיסטוריה של מוזיקת הדאנס, אלא המשך ישיר שלה.

יפו הייתה במשך שנים מוקד תרבותי חיוני עבור החברה הפלסטינית בישראל. ליין המסיבות Arabs Do It Better והבר Anna Loulou יצרו קהילה תוססת ומורכבת.  

אנה לולו היה בר שאירח מוזיקאים ודיג’ייז פלסטינים. בלב הסמטאות של יפו, הבר שימש מרחב משחרר שבו נשמעה מוזיקה ערבית, אלקטרונית ואלטרנטיבית. שם נפגשו ההיפסטר הפוליטי, פלסטינים, קווירים ויהודים ישראלים,  ובעיקר קהילות שוליים.

אבל המציאות השתנתה. Anna Loulou נסגר ב־2019. בהודעת הסגירה כתבו בעלי הבר: “אחרי שמונה שנים משוגעות אנחנו צריכים לספר לכם בלב כבד שהאנה לולו, במיקומו הנוכחי, ייסגר בסוף החודש. כמו שחלקכם יודעים, השכונה שלנו הפכה לאזור מגורים של אנשים עשירים מאוד. אנחנו מוצאים את עצמנו מבלים ימים ולילות בהתעסקות משעממת עם שכנים, משטרה ורשויות עירוניות  – איזה בזבוז אנרגיה. אז החלטנו ללכת על דרך אחרת”.

במציאות של הג׳נטריפיקציה ביפו, הסגירה יצרה ואקום. שנה לאחר מכן, ב־2020, מגפת הקורונה רק העמיקה את הנתק. את החלל שנוצר תפסו מועדונים תל־אביביים גדולים – ריקים מכל עומק פוליטי או חברתי.

למרות ניסיונות להחיות את הסצנה, אוקטובר 2023 סימן רגע של הסתגרות נוספת. אך כעת נדמה שמשהו שוב זז. ליין המסיבות Jawad ולצדו Daraq מחזירים ליפו את הרוח הקהילתית. Jawad הוא ליין אלטרנטיבי המתקיים בעיר, בעוד Daraq מתמקד בטכנו ובמוזיקה אלקטרונית. שני הליינים מופקים על ידי פלסטינים, לקהל פלסטיני ברובו, והם מתחילים לבנות סביבם קהילה צעירה, חיה ונושמת.

ג׳וואד נולד בקיץ 2024, ביוזמה של שלושה צעירים פלסטינים –  אני אחד מהם –  שחיפשו מקום להיות בו. כשעברתי לגור בתל אביב, זמן קצר לפני אוקטובר 2023, חיפשתי מרחב שידמה לאנה לולו: מקום שלא רק מתקיימים בו, אלא נבנית סביבו קהילה.

הסצנה התל אביבית לא יכולה להכיל אמת של פלסטינים

מועדוני הלילה בתל אביב לא הרגישו בטוחים, אחרי אוקטובר 2023. ״ב־8 באוקטובר העליתי סטורי בתגובה לאנשים שחגגו את חטיפתם של ישראלים קשישים. יצאתי נגד הצורה הזו של דה־הומניזציה, אבל גם אמרתי שאי־אפשר לדבר על אלימות בלי להכיר בעשרות השנים של סבל ודיכוי פלסטיני, שהיו בלתי־נראות עבור רבים״. כך מספרת הייא אבו-וורדה, דיג׳יי ואקטיביסטית פלסטינית.

הייא תיקלטה לפני כן במועדונים ובמרחבים ישראלים, אבל אחרי ההתבטאות הזאת, מפיקים ישראלים תקפו אותה ברשת.  ״אנשים שהכרתי התחילו לשלוף את קלף ה״נתנו לך הכל״  ועכשיו את פונה נגדנו. אחר כך הגיעו הודעות מאנשים שהביעו אכזבה עמוקה ממני, על כך שדיברתי “ככה” אחרי שפעם הזמינו אותי, קידמו אותי ו“נתנו” לי מקום על הבמות שלהם״.

״כאילו עצם אזכור הסבל והאבל של הפלסטיניים הוא עלבון לווייבים של מסיבה ישראלית. שם הבנתי שהסצנה הזו מעולם לא נבנתה כדי להכיל אותנו באמת. היא לא יכולה לשאת את האמת המלאה של מי שאנחנו או את כובד החוויה שלנו״.

לכאורה הכול היה מוכן: הייתה קהילה פלסטינית, היו חברים, היתה מוזיקה, אבל לא היה מרחב שיכול להכיל אותנו באמת.

השינוי התחיל במסיבה ניסיונית שארגנו בראש השנה האזרחי, בסוף 2023. עבורי, עצם הרעיון לארגן מסיבה בעיצומו של ג׳נוסייד עורר בושה. ובכל זאת, הרגשתי צורך עז במשהו שיחזיק את הקהילה שלנו, שיזכיר שיש עדיין אפשרות למרחב בטוח –  לי, ולכל פלסטיני באשר הוא.

את המסיבה הזו לא פרסמנו באף פלטפורמה ציבורית. הכול עבר מפה לאוזן. לא מכרנו כרטיסים, את מערכת הסאונד שאלנו מחברים, וכל אחד הביא את האלכוהול שלו. המסיבה התקיימה בבית הוריה של חברה.

הניסוי הצליח. הגיעו בערך שבעים אנשים, את רובם הכרתי. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגשתי במקום בטוח. תחושה שלא הצלחתי למצוא במועדון גדול בתל אביב. זו הייתה תחושה שרציתי שכל צעיר פלסטיני יוכל להרגיש.

אבל הג׳נוסייד בעזה נמשך. מספר ההרוגים עלה, והצפייה בעקורים הייתה שוחקת ומדכאת.

באוגוסט 2024 שוב הרמנו מסיבה. הפעם תכננו אותה גדולה יותר –  וכך היה. לא היה אפשר להתעלם מהרעב התרבותי  שלנו. אני משתמש במילה הזו בזהירות, בזמן של הרעבה פיזית ממשית, יומיומית, בעזה. זה לא אותו רעב, ולא אותה אלימות, אך זה חוסר וצמצום שמקורו באותו דיכוי. מתוך החוסר הזה צמח הליין: כזה שהתארח לרוב בבית, ונשען על קהילה קטנה אך נאמנה. הקהל היה ברובו צעיר ופלסטיני, אבל לא רק –  כמו בפעם הראשונה. גם כאן, בהתחלה ההזמנות עברו מפה לאוזן, דרך קבוצות וואטסאפ, הרבה לפני שאינסטגרם נכנס לתמונה.

השאלה שמרחפת מעל הרחבה רודפת גם אותי. היא לא רק פוליטית, אלא מוסרית: איך אני הולך לרייב כשבמרחק שעה נסיעה מתרחש ג׳נוסייד. אין לי תשובה מסודרת לזה. ובכל זאת, כדי לא לברוח ממנה, אני חוזר להתחלה ושואל את עצמי בכנות: למה בכלל רייב? והתשובה היא, במובן הכי פשוט,  בשביל הנאה וקהילה. 

לא הסחת דעת אלא בניית קהילה

השאלה אם מותר ליהנות בזמן מאבק פוליטי לא התחילה איתי, וגם לא עם פלסטין. לאורך שנים הוגים ותיאורטיקנים –  במיוחד במסורות המרקסיסטיות והביקורתיות –  הסתכלו על הנאה בחשד. בעיניהם היא לא הייתה תמימה. הנאות ובידור שימשו לא פעם כלי שמרני, דרך לייצב את הסדר הקיים, לחזק הבדלים של מעמד, מגדר וגזע, ולהרחיק אנשים ממה שמוגדר כמאבק “אמיתי”. לפי ההיגיון הזה, גם ההנאה, כמו העבודה, לא חומקת מהמערכת הקפיטליסטית –  היא נספגת בה, מנוהלת, ומנוצלת.

אבל צמצום ההנאה להסחת דעת בלבד מחמיץ משהו עמוק יותר. בגישה הזאת מובלעת ההנחה שחיים פוליטיים יכולים להתקיים רק במצב של כובד ראש מתמיד –  קודר, נוקשה, מוכוון הקרבה. ההיסטוריה לא עומדת מאחורי ההנחה הזו. קהילות מדוכאות תמיד מצאו דרכים לפנות לעצמן מקום לשמחה, גם ברגעים האפלים ביותר. עבדים שרו. פועלים רקדו. קהילות קוויריות אירגנו מסיבות תחת איום מתמשך של הפללה ומוות. אלה לא היו הפסקות מהפוליטיקה, אלא צורות של חיים בתוכה. במצבים כאלה, ההנאה לא הייתה מותרות, היא הייתה תנאי להישרדות.

כשאני חושב על הנאה, אני שומע ברקע את הקול הישן שמנסה לסדר אותה בהיררכיות. פילוסופים לימדו אותנו להבחין בין “הנאה אמיתית” לבין הנאה חשודה, כזו שמשרתת אינטרסים; בין הנאות “גבוהות” של רוח ומחשבה לבין הנאות “נמוכות” של גוף. החלוקה הזו, שמחפשת תמיד להצדיק שמחה דרך תועלת, עדיין יושבת לי בראש. היא גורמת לי לשאול את עצמי אם מה שקורה ברחבה הוא חירות או פיתוי, שחרור או הסחת דעת. אולי בעצם הוא גם וגם. 

לפנות בוקר, הרחבה מלאה בכ־150 איש ואישה. לא קהל, אלא קהילה. אנשים כמוני, שחוששים לצאת למסיבות בתל אביב. את רובם אני מכיר היטב, וכשאני מסתכל להם בפנים אני רואה דבר פשוט: אנשים שרוצים ליהנות.

המסיבה נמשכת  בערך עד שמונה בבוקר. לאט־לאט הרחבה מתרוקנת אבל עשרה רוקדים נשארים עד הסוף. אחר כך הם עוזרים לנו לאסוף את הזבל, לסגור את המקום, ויוצאים הביתה.

ברגעים כאלה ברור לי שהרייב הפלסטיני לא צריך להצדיק את עצמו. הוא לא מהפכה, והוא גם לא מתיימר להיות. אבל עצם הקיום שלו –  מסיבה של פלסטינים, בתנאים שלהם, מחוץ לפיקוח, מחוץ לנורמה –  הוא סדק. הוא מערער על הסדר שמבקש מאיתנו להיות רק רציניים, רק כואבים, רק ראויים. הוא יוצר מרחב משלנו שבו אפשר להיות גוף, קהילה, תנועה. לא כבריחה ממה שקורה בחוץ, אלא כהתעקשות לחיות בתוכו.