גירוש שקט בגדה המערבית : איך שפכי ההתנחלויות משמידים את ואדי אל-מטווי

בכביש המוביל אל ואדי אל־מטווי, מערבית לעיר סלפית שבצפון הגדה המערבית, נגלה לעינינו מראה שכיח כמעט עד כדי שגרה: מתנחל רכוב על טרקטורון דוהר לאורך הכביש החדש שנסלל עבור התנחלויות האזור כשהמרכזית בהן היא אריאל. באותו זמן, העמק – שבעבר שימש עורק חיים ומקור מים לקהילות סביבו – הולך ומתדרדר, והופך בהדרגה למוקד של זיהום סביבתי מתמשך, תוצאה ישירה של העבודות המואצות שמבצעת ישראל במקום.

העמק משתרע על פני 12 קילומטרים וכולל מערכת אקולוגית אינטגרלית של מעיינות טבעיים, שבראשם עין אל-מאטוי, שמזין את אדמות החקלאות, ומעיין אל-ינבוע, שמספק מים ליישוב פרחה. כחלק חיוני מאקוויפר ההר המערבי, היה העמק מקור אסטרטגי למים ולחקלאות, אך כיום הוא ניצב בפני סכנה חסרת תקדים.

באמצע הסיפור הזה ניצב מועאד ריזקאללה, חקלאי בשנות העשרים לחייו, עומד על אדמתו המזוהמת והמאוימת בהשתלטות ואומר במרירות: "השפעת מי השפכים בלתי ניתנת לתיאור". לא מדובר רק בזיהום, אלא גם בהתקפות חוזרות ונשנות מצד מתנחלים, שחותכים את צינורות המים ממעיין הוואדי אל אדמותיו. "נהגתי לחבר אותם מחדש בכל פעם, אבל לאחרונה אני כבר לא יכול. ההתקפות גברו, והעלות הפכה מעבר ליכולתי".

מסעו של ריזקאללה עם האדמה הזו החל בשנת 2007, כאשר שכר אותה בערבון מבעליה. הוא עבד כדי לטייב אותה ולשתול עצי אבוקדו על שטח בן חמישה דונמים. לדבריו: "נשתלו בה עצי משמש ואבוקדו, ובין העצים שתלנו מלוחייה, מלפפונים, פול, חצילים, פלפלים ועגבניות בלדי".

ואולם, עם הקמת המאחז "שוב-אל" באזור, השתלטו המתנחלים על כשדונם וחצי מאדמותיו. "הם עקרו שלוש־מאות עצי משמש, גרפו את הקרקע אף על פי שנפרשה בה מערכת השקיה שלמה. כעבור חודשיים בלבד מפתיחת כביש ההתנחלות, חזרו וגרפו את האדמה בשנית," הוא מספר.

בידיו הוא מצביע על החלקה החרבה ומוסיף: "פעם הניבה האדמה שפע, וכעת היא שוממה. בעונת המלוחייה לבדה היינו קוטפים בין תשעה לעשרה טונות. שתלתי חסה וכרוב, אך לאחר שחרשתי את השדה – הם השחיתו הכול. מי הוואדי המזהמים צרבו את עלי המלוחייה עד שנראים כאילו שרפם השמש, והקרקע חדלה להתאים לגידול. יתרה מזאת, ציפורי המאיינה התרבו בשל הזיהום והן מכלות את היבול. נוספו גם חרקים זרים, שגרמו לי לאלרגיה חריפה. די שאצעד בשדה בבגדים קצרים – ותכף אני נאלץ להתפנות לבית החולים".

הוא מוסיף ומספר כי רכז הביטחון של ההתנחלות שופן איים עליו ישירות: "הוא אמר לי – אל תתיש את עצמך לשווא; ייתכן שיום אחד תידרש להיתר כדי להיכנס לאדמתך" . ריזקאללה מציין בכאב: "כל עמל השנים שהשקענו – אבי ואני – הולך ונמוג. כל היבולים שטיפחנו לאורך דורות נהפכו קורבנות למים המזוהמים הללו, וכאילו הפכנו אנו עצמנו לזרים במולדתנו".

כבישי של ההתנחלות הורס את הגיאוגרפיה ומאיים על המגוון הביולוגי

ד"ר איימן אבו דאהר, מנהל רשות איכות הסביבה במחוז סלפית, מתאר את הוואדי כ"עורק החיים בין העיר סלפית לבין הכפרים שבמערב – פרחה וברוקין". אולם עורק זה ספג מכה קשה מאז החלו, באוקטובר 2024, עבודות סלילת כביש ההתנחלות החדש, המחבר בין אריאל למאחזי ההתנחלויות הסמוכים.
פרויקט ההתנחלות הזה גרר הפקעת כ־1,400 דונם מאדמות פרחה והרס שיטתי של קרקעות חקלאיות ובהן עצי זית עתיקים, לצד פגיעה באזורים המוגדרים כשטחי מגוון ביולוגי. חמור מכך – הכביש מבודד את סלפית ואת היישובים פרחה וברוקין מסביבתם הטבעית, ומוליד שינויים דמוגרפיים וסביבתיים מרחיקי לכת.

הסכנה מתפשטת מהקרקע למי השתייה

אבו דאהר מזהיר כי כל זיהום החודר לוואדי מאיים לא רק על סביבתו הקרובה, אלא גם על אקוויפר ההר המערבי – מקור מים מרכזי – ומכאן גם על בריאות התושבים ועל מי השתייה שלהם. לדבריו, הסכנה מחריפה בשל המשך הזרמת השפכים מההתנחלות אריאל, אשר מאז שנת 2008 – עת חדל לפעול מתקן הטיהור שלה – לא חדלה לשפוך לוואדי מי שפכים בלתי מטוהרים.
ואמנם, בסלפית פועל מתקן לטיהור מים, אך הטיפול החלקי והעירוב המתמשך עם שפכי ההתנחלות הופכים את העמק כולו למוקד זיהום מתמשך. מחקרים סביבתיים מראים כי המים המזוהמים מכילים רמות גבוהות של תרכובות חנקן, המגבירות את הסבירות לחדירתם אל מי התהום בעונת החורף. תהליך זה מאיים על עשרות קילומטרים של קרקעות חקלאיות, כפי שניכר כבר כיום בשדותיהם של החקלאים הסמוכים לוואדי.
במהלך סיור בשטח הציג אבו זאהר תוצאות עדכניות של בדיקות מעבדה, המאשרות את חומרת המצב. לפי בדיקות שביצע מתקן הטיהור בסלפית בשיתוף עם רשות איכות הסביבה, נמצא כי אחוז צריכת החמצן הביוכימית (BOD) במי הוואדי חורג במידה ניכרת מהתקן הפלסטיני המותר – נתון המצביע על רמת זיהום גבוהה ביותר, ההופכת את המים לבלתי ראויים הן לשימוש חקלאי והן לכל שימוש סביבתי.

חוסר איזון אקולוגי, וחזירי הבר הם עדות חדשה לזה  

השינויים לא נעצרו בקרקע ובמים; הם זלגו גם אל עולם החי וערערו את האיזון הטבעי. לפתע הופיעו באזור בעלי חיים שאינם שכיחים בו, כדוגמת חזירי בר, שהתרבו במספרים גדולים והחלו להסב נזקים קשים לחקלאים.
אבו זאהר מציין כי ההשלכות של הזיהום הסביבתי חורגות מן האדמה והיבול ומגיעות עד חיי האזרחים עצמם, הנאלצים לוותר על הקשר הישיר עם אדמתם ולחפש אחר פרנסה חלופית מחוץ לעמק. לדבריו, מדובר בתהליך המזכיר "גירוש כפוי שקט". כך קורה גם במקרה של מועאז רִיזְקאללה ואביו, שנמנעה מהם הגישה לאדמותיהם ולמי המעיינות שהזינו אותן.
אך לא מדובר בזיהום בלבד, אלא בריקון שיטתי של משאבים ובמחיקה מכוונת של מורשת. ההתקפות הישראליות כללו הקמה של חמישה אזורי תעשייה במחוז, לצד הפקעת אלפי דונמים, בהם גם הר חִירְבֵּת ג'לאל א-דין – אתר ארכיאולוגי המשתרע על פני יותר ממאה דונם ומהווה חלק מהכתף המערבית של ואדי אל-מטווי. אזור זה נתון לניסיונות עקביים למחוק את מאפייניו, עדות למאמץ שיטתי למחוק את המורשת התרבותית הפלסטינית.

דו"ח מצב הסביבה הפלסטינית – הדו"ח הממשלתי הראשון מסוגו שפרסמה הרשות הפלסטינית לאיכות הסביבה – מאשר כי "ישראל" משליכה שפכים נוזליים ופסולת תעשייתית מאזור התעשייה ברקן (בו פועלים כ־160 מתקנים) ומההתנחלות אריאל הסמוכה לאדמות ברוקין וסלפית. כך הופכת האדמה כולה לבלתי ראויה לחקלאות ולחיים.