נר שמאיר את הדרך: עשרים שנה לאלבום הראשון של DAM

לפני עשרים שנה הייתי הולך לבית הספר עם הווקמן שלי. הייתי שם את האוזניות באוזניים, צועד ומקשיב ללהקת DAM.

לא הייתה אז אפליקציה שמניחה בפניך את כל המוזיקה שבעולם בלחיצת כפתור. הקשר שלנו עם מוזיקה היה אחר; היינו מחכים ליציאת שיר, מחפשים אותו, משיגים אותו, משננים אותו ומקשיבים לאלבום כולו, מההתחלה ועד הסוף, עד שהשירים הפכו לחלק מפרטי היומיום שלנו.

עוד לפני יציאת האלבום "إهداء" ("הקדשה"), DAM הגיעה אלינו דרך סינגלים, ובראשם "مين إرهابي؟" ("מי הטרוריסט?"), הסינגלים של הלהקה הביאו משהו חדש, למשהו שלא היינו רגילים אליו: שלושה צעירים מלוד שאוחזים במיקרופון, עושים ראפ בערבית ומספרים על מציאות שאנחנו מכירים היטב.

ואז, בשנת 2006, הגיע "הקדשה", אלבומה הראשון של DAM, והפך את הרגע הזה למשהו גדול יותר. לא רק אוסף שירים או ניסיון מוזיקלי חדש; עמדנו מול להקה שתורמת ליצירתה של סצנה שלמה.

מבחינתי, ומבחינת רבים שחיו את התקופה ההיא, הסיפור גדול יותר מהגדרה מוזיקלית או מתואר היסטורי.

DAM לא נכנסה לסצנת ראפ ערבית מוכנה. DAM סייעה ליצור את הסצנה עצמה. 20 שנה אחרי יציאת האלבום ההוא, ניסיתי לחשוב מה סוד הקסם ולבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של DAM. 

אומרים שאמנות נולדת מתוך סבל, ואולי אין משפט שמתמצת טוב יותר את ראשיתה של DAM.

DAM לא נולדה באולפנים של חברות ההפקה הגדולות, ולא יצאה מתוך תעשיית מוזיקה שחיפשה את "הדבר החדש". היא נולדה מתוך השכונות הישנות של לוד, ממקום שבו אלימות, פשיעה וסמים היו חלק מהמציאות. הקימו אותה צעירים שראו במו עיניהם הרבה ממה שעליו יכתבו מאוחר יותר.

כשחברי DAM נחשפו להיפ־הופ אמריקאי, הם מצאו בו הדהוד לחוויות שלהם. מראות הרחוב, האלימות, הכעס והמשטרה שתוארו בסצנת ההיפ־הופ האמריקאי לא היו עבורם עולם רחוק לחלוטין; משהו מכל זה דמה למה שהכירו מלוד.

אבל DAM לא סתם לקחה את הראפ האמריקאי ותרגמה אותו לערבית, היא יצקה לתוך הז'אנר את הסיפור שלה, שלנו. הרחוב הפך ללוד, השפה לערבית, הזהות לפלסטינית, והשאלות — לשאלות שלנו.

ומתוך מציאות שנתפסה כמייאשת, הם יצרו מוזיקה. מהכעס הם יצרו מילים. ומהכאב הם יצרו מרחב, לא רק למחאה, אלא גם למחשבה ולתקווה.

כשאני חוזר היום ל"הקדשה", אני לא שומע אותו רק כאלבום ראפ ישן שאהבתי בתקופת בית הספר.

אלא גם כמסמך שמתעד תקופה.

האלבום לא היה מוגבל לנושא אחד, ו-DAM לא השתמשה בראפ רק כדי לדבר על הסוגיה הפלסטינית. אף שפלסטין, הזהות והחירות נוכחות בעוצמה במוזיקה שלה, היה שם גם מבט פנימה, אל תוך החברה עצמה.הם שרו על חירות אישית וחירות קולקטיבית, זהות ושייכות, נשים וזכויותיהן, אלימות, פשיעה, סמים, ומה שמתרחש בתוך הבתים, השכונות והחברה שלנו.

וזה, בעיניי, אחד הדברים החשובים ביותר ש-DAM עשתה כבר מההתחלה.

היא אמרה שאנחנו יכולים לדרוש חירות לעם שלם, ובאותה נשימה עלינו גם לאזור את האומץ להסתכל על עצמנו.

לדבר על הכיבוש, אבל גם על האלימות בשכונות שלנו. לדבר על חירות קולקטיבית, אבל גם על חירותו של הפרט, לדבר על פלסטין, אבל גם על האישה הפלסטינית ועל זכותה להיות חופשייה.

ולהשתמש במוזיקה לא רק כדי לומר לאחר מה הוא עושה לנו, אלא גם כדי לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים לעצמנו.

אלה לא היו שאלות קלות לפני עשרים שנה, והן עדיין אינן קלות היום.

הדברים ש-DAM שרה עליהם לפני 20 שנה עדיין רלוונטיים וכואבים

אני כבר לא אותו תלמיד שהיה שם את הווקמן בדרך לבית הספר. התבגרתי, וגם DAM התבגרה.

הדרך שבה אנחנו מקשיבים למוזיקה השתנתה לחלוטין. הסצנה המוזיקלית הפלסטינית והערבית השתנתה. והראפ, שעבור רבים היה פעם צליל זר וחדש, הפך היום לחלק טבעי מהמוזיקה הערבית.

היום יש לנו ראפרים, להקות, סצנות מוזיקליות ואסכולות שונות, מהחברה הפלסטינית בישראל, דרך פלסטין ועד לעולם הערבי כולו.

אבל כשאני חוזר ל"הקדשה", אני מוצא שדבר אחד לא השתנה באותה המהירות: המציאות שהשירים ניסו להתמודד איתה.

החירות עדיין שאלה.

פלסטין עדיין שאלה.

זכויות נשים עדיין שאלה.

והאלימות והפשיעה עדיין מהוות שאלה קשה מאוד בחברה שלנו.

למעשה, חלק מהתופעות שעליהן DAM דיברה לפני עשרים שנה החמיר מאזו באופן מפחיד. הפשיעה והאלימות בחברה הפלסטינית בישראל כבר אינן רק תופעה שאנחנו מדברים עליה בינינו, אלא מציאות יומיומית קשה שגובה חיים ומשאירה את חותמה כמעט בכל עיר, כפר ובית.

וכאן, מול המציאות הזאת,ההאזנה ל"הקדשה" אחרי עשרים שנה הופכת לחוויה אחרת.

כי לשמוע מה DAM אמרה בשנת 2006. מחייב לשאול את עצמנו מה עשינו עם כל השאלות שהיא הניחה בפנינו?

אולי המוזיקה לא הייתה מסוגלת לפתור את הסוגיות האלה, וגם לא היה מצופה ממנה לעשות זאת, אבל DAM נתנה לנו מרחב.

מרחב שבו אפשר לכעוס, לשאול, להתווכח ולחשוב על הדברים שמתרחשים סביבנו, במקום פשוט להתרגל אליהם.

וזה, בפני עצמו, אחד התפקידים החשובים ביותר של אמנות.

קשה היום לדמיין את הסצנה המוזיקלית הפלסטינית והערבית בלי ראפ, אבל לפני עשרים שנה, זה לא היה מובן מאליו. למעשה, תאמר נפאר הוא הראפר הערבי הראשון, ולהקת DAM, עם שלושת חבריה — מחמוד ג'רירי, תאמר נפאר וסוהיל נפאר — הייתה להקת הראפ הערבית הראשונה במזרח התיכון. מרחובות לוד היא הגיעה לקהל פלסטיני וערבי רחב יותר.

ולכן, מבחינתי, "הקדשה" היה נר שהאיר דרך שבה צעדו רבים אחרי DAM.

לא מפני שכל ראפר ערבי שבא אחריה הוא המשך של DAM, ולא מפני שאפשר לצמצם סצנה מוזיקלית שלמה ללהקה אחת, אלא מפני שלפעמים צריך מישהו שיהיה הראשון שיפתח את הדלת, כדי שאחרים יגלו שהדלת בכלל קיימת.

בעשרים השנה שעברו מאז "הקדשה",  הראפ הפלסטיני גדל, אחריו גם הראפ הערבי. הופיעו שמות, קולות, ניסיונות ואסכולות שונות מ-DAM, כאלה שלפעמים אף חלקו עליה, ולעיתים גם התקדמו מוזיקלית למקומות אחרים ממנה. וזאת בדיוק המשמעות של לקחת חלק ביצירת סצנה: שמגיע היום שבו הסצנה נהיית יותר  גדולה ממך.

הסנדקים של הראפ

אחרי "הקדשה", DAM לא נשארה תקועה בהצלחת אלבומה הראשון.

הלהקה המשיכה להוציא מוזיקה ואלבומים, ובמקביל כל אחד מחבריה סלל לעצמו דרך אישית משלו.

מחמוד ג'רירי המשיך בדרכו המוזיקלית והוציא את אלבום הסולו שלו "קצב השבט", שבו הציג יצירה הנושאת את קולו ואת זהותו המוזיקלית הייחודית. תפקידו לא נעצר בעשייה כאמן: הוא גם ייסד את "תערוכת המוזיקה של פלסטין", שהתקיימה בפלסטין וכללה פסטיבלים, סדנאות ומרחבים לאמנים, בניסיון ליצור מקום שמחבר בין מוזיקאים ותומך בהתפתחות הסצנה המוזיקלית הפלסטינית.

תאמר נפאר קיבל הכרה רחבה כראפר הערבי הראשון ומייסד להקת DAM, מה שהוביל לכך שבמהלך השנים זכה לכינוי "הסנדק של הראפ". הוא המשיך בקריירת הסולו שלו והוציא שירים ופרויקטים רבים, ובהמשך הרחיב את פעילותו גם לקולנוע דרך הסרט "ג'נקשן 48", שהיה שותף לכתיבבתו ושיחק בו את התפקיד הראשי. הסיפור שמספר הסרט מגלם בתוכו רבים ממאפייני סיפורו האישי ומסעו האמנותי, ובעיקר את הקשר שלו ללוד ואת הקשיים שליוו את דרכו.

סוהיל נפאר יצא למסלול משלו בארצות הברית, נכנס עמוק לעולם תעשיית המוזיקה וההפקה, ובהמשך עסק בתמיכה, הפקה ופיתוח של אמנים מפלסטין ומהעולם הערבי.

דרך המסלול הזה, סוהיל עשה קפיצת מדרגה משמעותית בניסיון ובהשפעה שלו. הנוכחות שלו כבר לא הייתה קשורה רק ל-DAM, אלא הפכה לחלק מהתפתחותה של תעשיית מוזיקה ערבית שלמה. סצנת המוזיקה האלטרנטיבית הערבית עברה שינויים והתפתחויות רבים בשנים האחרונות, ולסוהיל היה תפקיד חשוב בתהליך הזה, דרך עבודתו הקודמת ב-Spotify ובתפקידו הנוכחי בחברת ההפקה וההפצה EMPIRE.

מבחינתי, ההשפעה של סוהיל חורגת מאמן מסוים או מסצנה מקומית מסוימת; הוא הפך לגורם משמעותי עבור המוזיקה והאמנות הערבית, וממקומו בתוך התעשייה סייע לתמוך, לפתח ולהביא אמנים ויצירות מרחבי העולם הערבי אל קהלים ומרחבים רחבים יותר.

בהמשך דרכה של DAM הגיעה תוספת ששינתה משהו בצורתה ובצליל שלה.

בשנת 2015, עם יציאת השיר "مين إنت" ("מי אתה"), הצטרפה מייסא דאו ל-DAM. היא לא רק הוסיפה ללהקה קול נשי, אלא גם קול וסגנון ייחודיים. היא זמרת, נגנית ומלחינה, בעלת אישיות מוזיקלית משלה ודרך שונה של כתיבה וביצוע, והדבר הוסיף ל-DAM מרחב וצבע חדשים.

מאז "مين إنت", מייסא הפכה לחלק מהשלב החדש של הלהקה, והשפעת השינוי הזה נעשתה ברורה עוד יותר באלבומם השלישי, "בין חנה למנה", שבו הנוכחות של מייסא הפכה לחלק מרכזי מהצורה ומהצליל החדשים של DAM.

הלהקה שמבקשת מהחברה לזוז גם יודעת להשתנות בעצמה

אבל הדרך אל "בין חנה למנה" הביאה איתה רגע חשוב נוסף בסיפור של DAM.

לאחר "مين إنت", הלהקה הפסיקה להוציא מוזיקה חדשה לתקופה ממושכת, במהלך ההיעדרות הזאת היו מי שחשבו שאולי DAM מתחילה להיעלם, ושהלהקה שהייתה פעם בחזית הסצנה הופכת יותר לחלק מההיסטוריה שלה מאשר לחלק מההווה שלה.

אבל ההפתעה הגיעה לפני יציאת אלבומה השלישי, "בין חנה למנה", כאשר DAM הוציאה את "إمتى نجوزك يما" ("מתי נחתן אותך, אמא?").

השיר תפס מקום בולט מאוד בסצנה המוזיקלית, צבר מיליוני צפיות והחזיר את DAM בעוצמה לקדמת הבמה. לפתע, הלהקה שחלק חשבו שאולי תיעלם לאחר "مين إنت", עמדה מאחורי אחד השירים המצליחים והמוכרים ביותר שלה.

 "إمتى نجوزك يما" היה להיט, אבל גם הרבה יותר מזה, איתו, הלהקה הגיעה גם לקהל ולדור חדשים, שחלקו כלל לא חווה את תחילת דרכה של DAM ואת תקופת "הקדשה". אחריה הגיע האלבום השלישי "בין חנה למנה", שהוכיח ש-DAM לא חזרה כדי לחיות על ההיסטוריה שלה או על הנוסטלגיה של ההתחלה, אלא שהיא עדיין מסוגלת להתחדש, ליצור מוזיקה חדשה ולהישאר חלק מהסצנה שהיא עצמה סייעה, שנים קודם לכן, לפתוח בפניה את הדרך.

הדרכים של חברי הלהקה התפצלו, החוויות האישיות התפתחו, קולות חדשים נכנסו, ו-DAM עצמה השתנתה –  בדיוק כפי שהשתנתה הסצנה שהיא סייעה ליצור. זה לגמרי טבעי: להקה שמבקשת מחברה שלמה לזוז ולהשתנות, לא יכולה בעצמה להישאר כפי שהייתה לפני עשרים שנה.

היום, אחרי עשרים שנה, DAM חוזרת לחגוג את אלבומה הראשון.

עבור מי שמקשיב ל"הקדשה" בפעם הראשונה היום, הוא עשוי להיות פשוט אלבום ישן של להקה פלסטינית שהייתה לה השפעה גדולה על הסצנה, אבל עבורי, זה שונה.

כשאני מקשיב לו, אני יכול לראות את אותו נער שצעד לבית הספר עם הווקמן שלו.

אני נזכר בתקופה שבה היה קשה יותר למצוא שיר, אבל אולי לשיר שמצאנו היה קל יותר להישאר איתנו.

ואני חושב על כל מה שקרה מאז.

על DAM.

על הראפ.

על לוד.

על פלסטין.

על החברה שלנו.

ועלינו, אלה שגדלו עם השירים האלה.

אחרי עשרים שנה, כבר אין ווקמן, המכשירים לשמיעת מוזיקה השתנו, הפלטפורמות השתנו, DAM השתנתה, אנחנו השתנינו, והסצנה שהיא סייעה לפתוח בפניה את הדרך גדלה.

אבל חלק מהשאלות שנמצאות ב"הקדשה" עדיין מחכות לתשובות.

ולכן אולי אנחנו לא חוזרים היום לאלבום רק כדי לחגוג עשרים שנה לצאתו, אלא גם כדי לשאול מה ממנו נשאר בתוכנו, ומה מאיתנו נשאר בתוכו.

ואפילו השם DAM, שנושא את המשמעות של דבר שנשאר ומתמשך, נראה היום, אחרי כל השנים האלה, כמעט כמו נבואה קטנה.

ואכן, DAM נשארה.למרות כל השינויים, חילופי החברים בלהקה, הפלטפורמות שצמחו סביבה, השינויים בכיוון המוזיקלי, היא נשארה. נשארו לה הקול שלה, הזהות שלה והמרחב שבו בחרה לעמוד כבר מההתחלה.

וברמה האישית, אני מקווה ש-DAM תמשיך ותישאר עוד ועוד.

לא רק מפני שגדלתי על המוזיקה שלה, ולא רק מפני ש"הקדשה" נושא עבורי זיכרון אישי מלפני עשרים שנה, אלא מפני שאני מאמין שהחברה שלנו, פלסטין והעולם הערבי עדיין זקוקים ל-DAM; זקוקים לזהות שלה, לקול שלה ולמוזיקה שלא מפחדת לשאול, לבקר, לכעוס, ובאותה נשימה גם לחלום.

לפני עשרים שנה יצאו שלושה צעירים מסמטאות לוד, נשאו את המציאות שלהם, את הכאב שלהם ואת החלומות שלהם אל המיקרופון, והדליקו נר קטן.

אחר כך צעדו רבים לאורו.

והיום, אחרי עשרים שנה, אני פשוט מקווה שהנר הזה ימשיך לדלוק וש-DAM תמשיך להתקיים.