"גם אם אחיה באוהל, לא אעזוב את אדמתי" - סיפורו של מוחמד אגבאריה ממוסמוס, שנאלץ להרוס את ביתו במו ידיו, משקף כאב של חברה שלמה בצל חוקים מפלים

מוחמד תאופיק אגבאריה (אבו עיסאם) בן 48, היה אחד מאותם אבות שהאמינו כי עמל ועבודה קשה די בהם כדי לבנות ביטחון. הוא לא דמיין מעולם שהבית שבו התגורר בכפר מוסמוס מאז 2006, הבית שהיה מרחב חם ועוטף לארבעת ילדיו, לאשתו ולו במשך עשרים שנה, ייעלם בהחלטה שרירותית של חוקים ומוסדות שרואים בזהותם הערבית של בעלי הבתים עילה להריסה.

סיפורו של מוחמד אגבאריה מהדהד את סיפורן של מאות משפחות ערביות שחוקי תכנון מפלים עקרו אותן מביתן. 

​ההלם לא תמיד מכה בבת אחת, לעיתים הוא מחלחל לאט, משנה את האדם מבפנים ודוחק בו להחריב את חלומותיו במו ידיו, בניסיון נואש להסתיר כאב. זהו מצבו של מוחמד, קבלן בניין במקצועו, כשהוא מתאר את חווייתו מהריסת ביתו במו ידיו ב-1 בינואר 2026, בעקבות צו הריסה שקיבל: "התחלתי לבנות בשנת 2000 ולא דמיינתי שביתי, שבניתי במו ידיי ושעבורו חסכתי כל שקל בייסורים קשים עד סיום בנייתו ב-2004, פשוט ייעלם. בכל חדר דמיינתי את ביתי העתידי ואת המשפחה שתחייה בתוכו בחום. היום, ההריסה היא מציאות ולא דמיון. לא נותר לי דבר מלבד זיכרונות, לאחר שאיבדנו את קורת הגג שאיחדה אותנו, בגלל חוקים שמקשים על בניה ומגבילים אותה, שאושרו על ידי ממשלה שאינה מעוניינת בחיים בטוחים ויציבים לאזרחים שכל חטאם הוא היותם ערבים במדינה גזענית."

מוחמד אינו אדם שנכנע בקלות, "הייתי שאפתן, האמנתי שהמאמץ בונה את העתיד. תחילת האיומים בהריסה מטעם רשויות התכנון והבנייה הייתה ב-2013, והמאבקים המשפטיים נמשכו עד 2025. במהלך השנים הגשתי מעל עשר תוכניות" מרים אבו עיסאם את עשר אצבעותיו וממשיך בקול זועם: "ביצעתי תיקונים ושילמתי קנסות בסכומים עצומים בתקווה לקבל רישיון. המועצה המקומית ניסתה גם היא להתערב ודלחוף להרחבת תוכנית המתאר של הכפר, אך כל מאמציי נדחו." 

לשאלה האם יש לו רישום בטאבו לאדמה? עונה מוחמד בחיוך מאולץ, שמנסה להסתיר את כאבו: "שטח הבית שלי היה 500 מ"ר. הוא נבנה על אדמתי הפרטית המשתרעת על פני 1200 מ"ר  ונושאת רישום בטאבו על שם סבי עוד לפני הקמת המדינה," והוסיף: "לא ידעתי שתקוותיי וחלומותיי ייהרסו בהחלטה שרירותית שתשבור את ליבי ותאלץ אותי להשלים עם העוול הזה מול הצטברות צווי הריסה וקנסות."

​על פי חוק התכנון והבנייה (תשכ"ה 1965), מאות בתים בכפרים הערביים מסווגים כ"בנייה בלתי חוקית", לא בשל רשלנות או פלישה, אלא כתוצאה ממדיניות תכנונית המדירה כפרים אלו מתוכניות המתאר ומונעת את הרחבת שטחי הבנייה בהם. חוק זה, המשמש ככלי ביצועי להריסת בתים, מטיל צווי פינוי וקנסות כבדים, ומעניק לרשויות סמכות להרוס גם במקרים שבהם בעלי הבתים מגישים בקשות לרישוי שנותרות שנים ללא מענה. כך הופכת הזכות למגורים לעבירה, ומשפחות נדחקות לעמוד בפני שתי בחירות אכזריות: להרוס את הבית במו ידיהן, או לשאת בעלות של הריסה כפויה שעלותה עשויה להגיע למאות אלפי שקלים.

​

מה דחף אותך להחלטה על הריסה עצמית?

"הדיכוי אינו מסתפק בזיכרונות, הוא כופה על האדם החלטות בלתי אפשריות," הוא אומר, נושך את שפתיו ומכווץ גבותיו ברצינות: "אין אדם שאוהב להרוס במו ידיו את מה שבנה. אבל לא אתן להם להרוס לי את הבית ולהרוג אותי. אני הורס אותו כשאני עומד זקוף עם משפחתי ושכניי, ובעזרת השם אבנה שוב באותו מקום. כפי שאנחנו אומרים - כל עוד הזעתר והזית קיימים, גם אנחנו נהיה כאן."

הוא מוסיף: "ילדיי היו נוכחים בזמן ההריסה. בתי ג'נא בת ה-18 אמרה לי: 'נולדתי וחייתי כאן, אני לא יכולה שלא להיפרד מהבית'. היום אני מרגיש שהדבר משפיע עליה מאוד נפשית ולימודית", לעומת זאת, מוחמד מספר שלא גילה לילדים הקטנים כי ההריסה נעשית בכפייה, אלא סיפר להם שהבית עובר שיפוצים. בתו ג'ורי בת השש אמרה לו: "אבא, עבר הרבה זמן, אני מתגעגעת לביתנו ורוצה ללכת לחדר החדש שהבטחת לי". מילותיה מחזירות אותי לילדותי, איך הספיק לי להתכרבל במיטתי כדי להרגיש מוגנת. אני חושבת על ילדיו של מוחמד, על הצעצועים והזיכרונות שנהרסו לנגד עיניהם. איזה רגש עולה בילד הצופה בקירות ביתו ההופכים לערימת חורבות, בעוד עיניו מתעדות את המחזה כמכונת זמן שהקפיאה את רגע האובדן לנצח?

​מוחמד ממשיך: "הראיתי לילדיי שרטוט של בית חדש כדי לא לאכזב אותם. רציתי שירגישו שיש להם בית". שאלתי על מסע החיפוש אחר מחסה וכיצד התארגן למעבר? הוא הפתיע אותי בתשובתו: "כשהסתיימה ההריסה בשעה אחת בלילה, לא ידעתי איפה אישן עם ילדיי. איני יודע איך אלוהים סייע, אך קרוב משפחה התקשר והציע בית להשכרה בעין אברהים". אני תוהה אם הבית החדש יוכל למלא את החלל והחמימות שחיבקו את הילדים הללו. הדיון אינו רק על בית הרוס, אלא על משמעות הביטחון עצמו כשהוא נעקר מיסודותיו.

"לא הוצאתי את החפצים מהבית לפני ההריסה"

​מוחמד מתאר את התחושות שהציפו אותו כשתהליך ההריסה החל בשמונה בערב: "ניסיתי להסתיר באת העצב, הפחד ואת תחושת חוסר האונים. הרגשתי לחץ דם גבוה, דפיקות לב מואצות ומתח עז. לא ידעתי איך לבטא את ההתמוטטות שלי בגלל חינוך שמחייב גבר להפגין עמידות ויציבות בפני הקטנים שלי, אבל הדמעות בגדו בי וכולנו בכינו". דממה השתררה בינינו. למשך שניות, חלף סרט האירועים שסיפר בדמיוני, כאילו חייתי אותם איתו בשלבים- הבשורה על צו ההריסה, ההתלבטות עם המשפחה, פינוי החפצים, הפרידה מהבית, ואז פעולת ההריסה עצמה. שאלתי אותו מה היה הקשה מכל? והוא ענה: "הכי קשה היה לאסוף את השברים שלי, ולעצב את הבעות פניי מול אשתי וילדיי. עד היום לבי אינו נרגע בכל פעם שתמונות ההריסה חולפות בדמיוני."

​בתוך סערת הרגשות של מוחמד, שיוצאת בצורת אנחות כשהוא מגולל את אירועי אותו היום ואת המחזה הקשה של ההריסה, שאלתי אותו אם הוא זוכר מה היה החפץ הראשון שהוציא מהבית לפני ההריסה? 

"לא הוצאתי את החפצים שלי מהבית" הוא ענה. "מרוב צער הרסתי אותו כשכל מה שבפנים נמצא שם. לקחתי רק את אלבום התמונות של ילדיי -– זה הזיכרון היחיד שנותר לי מהבית." 

נראה כי זיכרונו של מוחמד עודנו מתנגד לפעולת ההריסה, הוא מחזיר אותי איתו אל ביתו כפי שהיה, ומעלה פרטים שזיכרונו מסרב לשכוח.

"אני מתגעגע לכל פינה וזווית בביתי", מוחמד מחייך חיוך שיצא מעומק הלב, עיניו מצטמצמות כאילו נשמתו חזרה אליו לרגע "אני זוכר איך ילדיי היו רצים לקבל אותי ברגע ששמעו את צלצול המפתחות שלי בחזרתי אחרי יום עבודה קשה."

הוא ממשיך: "היום, אחרי שהקירות נהרסו, אני מרגיש שעזבתי את הבית בגופי, אבל כל מה שחוויתי בתוכו עדיין שוכן בזיכרוני. הבית נהרס, אבל לא אעזוב את אדמתי גם אם אחיה באוהל, בתמיכת אשתי. הרצון שלי חזק יותר, ואני אבנה אותו מחדש. גם אם הבית הלך, האדמה עדיין כאן, ואנחנו חייבים לשמור על אדמתנו."

​סיפורו של מוחמד אינו יוצא דופן, אלא שיקוף של מדיניות שלמה שנועדה להצר את צעדיהם של הערבים בתוך בתיהם, בתוך כפריהם, ובתוך מולדת שבה הם חיים ללא ביטחון. דפדפתי בתמונות של ביתו של מוחמד שהוא העביר לי לנייד, וקולה של ביתו ג'נא  הדהד: "כאן היה ביתי וכאן היו זיכרונותיי". בית שהכיל חיים שלמים, ברגע אחד, חוקי המדינה השרירותיים הפכו אותו לערימת חורבות. אני כותבת את סיפורם של משפחת אגבאריה כדי לומר שהחורבן הזה אינו רק אבדן חומרי, אלא חיים שנגנבו, ביטחון משפחתי שהתפוגג וכאב שאינו חולף במעבר לבית זמני.