דם בזיכרון ובתוכניות העתיד

הייתה לנו, לפני יותר מעשרים שנה, שכנה איטלקייה בשם אלסנדרה. אלסנדרה הייתה אישה ביישנית הממעטת במילים, ובחברים. ייתכן שבגלל זה היא לא דיברה ערבית, למרות היותה נשואה מזה תקופה ארוכה לאחמד, חברי ועמיתי. לכן, היה צפוי שהיא תדבר ערבית שוטפת. יחד עם זאת, מכיוון שאחמד היה דובר איטלקית, אלסנדרה הסתפקה בהבנת השפה הערבית, ולא העזה לדבר את השפה מעבר למשפטים קצרים ולא קשורים.

באותם ימים, האינתיפאדה השנייה הייתה בשיאה. טנקים ישראליים שטפו את רחובות רמאללה ושאר הערים הפלסטיניות, ומטוסי אפאצ'י שוטטו בשמים והפציצו לעיתים את מטות הרשות הפלסטינית, או סתם רכבים חשודים. אלסנדרה רעדה מפחד בכל פעם שהיא שמעה קול פגז, או קול יריות מעימות קרוב לבית בין חיילים לצעירים שהגנו על העיר.

לאט לאט, התרגלה אלסנדרה לקול היריות והפגזים. יתרה מכך, היא התחילה להבחין, כמונו, בין קולו של פגז שנורה מטנק, וקולו של טיל שנורה ממטוס F16, ואף הצליחה להעריך את מרחק המקום המופצץ. אלסנדרה נרמלה את מראה טנק המרכבה המשוטט ברחובות רמאללה, מוחץ מתחתיו את האספלט, המדרכות והרכבים החונים בצד הכביש. היא אף הסתגלה לעוצר הכללי שהטיל הצבא על האזרחים, שמנע מהם לצאת מבתיהם במשך ימים שלמים. היא אף התרגלה לחלון הזמן הקצר, לא יותר משעתיים, בו הותר לאנשים מדי כמה ימים לצאת מבתיהם כדי להצטייד באוכל ומצרכים.

הדבר היחיד שאלסנדרה לא יכלה להתמודד אתו היה מראה הדם.

באותם ימים, אני וקבוצת חברים החלטנו להקים ועדה בשם "גרעין", שמטרתה הייתה לשבור את העוצר שהצבא הטיל על תושבי העיר. הוועדה כללה יותר משישים אקדמאים ופעילי קהילה מקומיים. היינו קבוצה של רופאים, מהנדסים ומרצים באוניברסיטה שהרגישו שכבודם, וכבוד עמם, נפגע על ידי העוצר שהוטל עליהם שמנע מהם לעשות דבר.

התחלנו בפעילויות פשוטות. ניצלנו את הזמן שהצבא התיר ליציאה מהבתים כדי להתקבץ ב־"כיכר אלמנארה" בלב העיר רמאללה. כשרמקולים שהותקנו על כלי הרכב הצבאיים קראו לחזרת האזרחים הביתה, ישבנו על הקרקע וסירבנו לציית לפקודות. לא תמיד הצלחנו בפעולה הפשוטה הזו, משום שרימוני הגז וכדורי הגומי היו נופלים עלינו משמים לאחר זמן קצר מאד, ונאלצנו להתפזר ולחזור לבתינו, בהמתנה לחלון הזמן הבא שהצבא יאפשר.

ביום מן הימים, החלטנו להיות יצירתיים כדי להערים על הצבא. סיכמנו עם המוסיקאי עומר אלג'לאד שיביא אתו את כלי העוד שלו, ובנינו במה מאולתרת בכיכר אלמנארה. ברגע שהצבא הכריז על עוצר חדש, התחיל עומר לנגן ולשיר, וחיש מהר התקבץ סביבו קהל. בכך, הצלחנו לגייס המון שלא מציית לפקודות. לאחר דקות בודדות, כלים צבאיים שהוצבו באזור רחוב "אלאירסאל" החלו לירות לכיוון הבמה, וחייו של עומר נצלו בנס. אך הירי המשיך לכיווננו. כתוצאה מכך, נפצע אחד הצעירים שהיו בכיכר. ההמון החל לזעוק לעזרה. מאחר היותי רופא בהכשרתי המקצועית, מיהרתי לעבר הצעיר – שלא ראיתי אותו עד אותו רגע – בתקווה שאוכל לתת לו עזרה ראשונה עד הגעת האמבולנס. הצעיר שכב על הרצפה ופניו כלפי מטה. כשהפכתי אותו כדי לראות את חומרת פציעתו, הופתעתי במזרקת הדם שהתפוצצה מצווארו לכיוון פניי. בעזרת בחורים אחרים שהיו לידי ניסיתי לעצור את הדימום המסיבי, אך ללא הועיל. הצעיר מת במקום.

בתוך הכאוס הזה, זעקות האנשים, והתפזרותם לכל עבר, עברה אלסנדרה במכוניתה מכיכר אלמנארה בדרכה הביתה. היא ראתה אותי מרחוק מגואל בדם. הזמן והסיטואציה לא אפשרו לה לקרוא לי מרחוק, ולכן היא ביררה עם אנשים שהיו בקרבתה אודות מה שקרה. אני לא ראיתי אותה שם, ורק לאחר מכן הבנתי שהיא הייתה במקום באותה עת.

כשאלסנדרה הגיעה לביתה הסמוך לביתי, היא מיהרה להניח את הקניות בביתה, ופנתה מיד לביתי כדי לספר לאשתי מה שעיניה ראו. אפשר להבין שהאופן שבו היא רצתה לספר לאשתי את מה שהתרחש, ומקצב מילותיה הנמהר, שהיא אף העריצה את אומץ ליבי, ורצתה להביע את הערצתה בתנועות ידיה הזריזות וההתלהבות שנתגלתה בדיבורה כשהיא אמרה:

"עאמר דם על פניו וחולצתו... במנארה, כמה חבל, הרבה דם, צעיר מת... כדור בצווארו ודם על עאמר... אמבולנס הגיע אבל לא נשאר דם... אני ראיתי אותו אבל הרבה אנשים וצבא... תדליקי טלוויזיה תראי אותו".

אשתי לא הצליחה לשלוט בעצמה ולשמוע את הסיפור עד הסוף. אחרי המשפט הרביעי בדברי אלסנדרה המפורקים, היא התמוטטה והתעלפה.

שאלוהים ימחל לך, אלסנדרה. את שלטת בהכל, כולל ההסתגלות עם נוכחות הטנקים וקולות הירי. ההתנדבות שלך להעביר חדשות שכאלה לבטח תיגמר באסון. בגלל השפה הערבית המשובשת שלך, הייתי מת במשך כשעה. אלמלא ידעת לדבר אנגלית רהוטה, היו לבטח מכריזים על מותי במהדורת החדשות.

אלסנדרה חזרה לארצה הרחוקה. היא חזרה כדי להתיישב בכפר הקטן שלה ליד מילאנו, משום שהיא כבר לא יכלה לשאת את מראה הדם בעיר שלנו, ובארצנו. לא נשאר מהיום הזה אלא זיכרון עצוב של הצעיר שהיה טרף אקראי למכונת ההרג, וזיכרון מצחיק של התרגשות אלסנדרה ושפתה המשובשת.

עברו עשרים שנה מאז האירוע הזה. לפני כן עברו עוד עשרים שנה, ועוד עשרים, ועוד עשרים... והאדמה הזו ובני האדם שמעליה עדיין מחפשים שפה מתאימה לדיאלוג, או, יותר נכון להגיד שהם זקוקים לה נואשות. שפה ללא דם, שפה של אומץ בלתי מהוסס וללא גמגום הנגרמים בגלל הדם. גם אם הדם אינו מכתים את הגוף או הרחוב, הוא נמצא בזיכרון הקרוב והרחוק. יותר גרוע מהימצאות הדם הזה בזיכרון, הוא הימצאותו בתוכניות העתיד.