ד"ר אלא'א אלנג'אר: סיפורה של רופאה שהמלחמה הפכה אותה לאם שכולה

ברגע אחד בלתי יתואר, התנפצו חיי משפחתה של ד"ר אלא'א אלנג'אר לרסיסים. הטיל שסיים את החיים של בני משפחתה בחאן יונס לא היה עוד טיל חולף, אלא התנקשות שקטה. הילדים שלה נידונו למות לכודים בתוך האש. גופותיהם הקטנות נשרפו כליל.

ד"ר אלא'א אלנג'אר עבדה ללא לאות למען הישרדות ילדיה בזמן המלחמה, אך ברגע אכזרי, הם נלקחו ממנה. ברגע של חוסר אנושיות מזעזע, מכונת המלחמה הישראלית חיסלה משפחה שלמה. אין מדובר בעוד סיפור של אובדן, אלא בסיפורה של אם שאיבדה את כל עולמה. חלומותיה התאדו עם הרג תשעת ילדיה. סברה שופך אור על הטרגדיה של משפחתה של ד"ר אלא'א אלנג'אר כדי להשמיע את קולם של חסרי הקול, וכדי לספר את פרטי הכאב האנושי שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות. 

עלי אלנג'אר, אחיו של ד"ר חמדי ז״ל، והמשפחה

תשעה שמות שנמחקו ברגע אחד

ד"ר אלאא אלנג'אר (36) היא רופאת ילדים העובדת במרכז הרפואי נאסר בחאן יונס, בדרום רצועת עזה. בזמן עבודתה במחלקת הילדים, היא קיבלה הודעה מעמיתה על הפגזות כבדות קרוב לתחנת פארס, אזור מגוריה. היא לא היססה לרגע ולא חשבה על ביטחונה האישי, ויצאה מיד לכיוון ביתה. בנין הבית המורכב מארבע קומות. בקומת הקרקע של הבנין היה מרכז רפואי קטן, מרכז יחיא הרפואי, אותו ייסדה וניהלה אלא'א עם בעלה, ד"ר חמדי אלנג'אר. הבנין בן ארבע הקומות הפך לערמת הריסות.

צוותי החילוץ הוציאו מבין ההריסות את גופות תשעת ילדיה: יחיא (12), ראקאן (10), איב (9), ג'ובראן (8), סאדין (7), לוקמאן (6), רסלאן (5), ריוואל (4), וסידרה, תינוקת בת 6 חודשים. פניהם של הילדים הושחתו מזוועת ההפצצה. עיניהם הכחולות ושיערם הבלונדיני הפכו למסת אפר בלתי מזוהה. עוצמת ההפצצה הטילה לרחוב גם את בנה, אדם (11), ובעלה, ד"ר חמדי אלנג'אר. לאחר כמה ימים מת חמדי מפצעיו, ונותר אדם הקטן השורד היחיד ממשפחתו.

ד"ר אלא'א אלנג'אר עמדה מיוסרת ומבולבלת בחדר המתים. היא ניסתה לחבק את התכריכים של שבעה מילדיה. הגופות של שני ילדים נמצאו מפויחות לחלוטין, וכל מה שנותר מהם זה שרידים. אלא'א לא יכלה להכיל את העובדה האכזרית הזו.

עלי אלנג'אר מתאר: 'הגעתי לפני האמבולנסים, לא היה זמן לבכות

עלי אלנג'אר, אחיו של ד"ר חמדי המנוח, מתאר את רגעי התופת: "כששמעתי את קול הפיצוץ הנורא, הגעתי למקום לפני האמבולנסים. לא היה זמן לבכות או להזיל דמעה. מצאתי את חמדי, אחי, ובנו אדם, כששניהם מוכתמים בדם ולכלוך. נשאתי אותם בעצמי ומיהרתי לבית החולים, וחזרתי במהרה כדי לחפש ניצולים". 

עלי ממשיך את דבריו בקול שבור: "כשהטיל הראשון נפל ולא התפוצץ, פנה חמדי אחי למרכז הרפואי כדי למצוא מחסה. לאחר מכן, הוא פנה לבית המרקחת משום שהוא סבר ששם יהיה יותר בטוח, לו ולילדיו. הוא לא ידע שהמוות אורב להם. כאשר נפל הטיל השני, הבניין בן ארבע הקומות קרס על הילדים. גופותיהם הקטנות עפו מעוצמת הפיצוץ. מצאנו אותם בתוך פנצ'רייה סמוכה כשגופותיהם שרופות לגמרי".

המרכז הרפואי שבנה ד"ר חמדי אלנג'אר היה התגשמותו של חלום. הוא ביקש להנציח את שמות יקיריו, ולכן קרא לו עם שם אביו, יחיא, וקרא למחלקות השונות במרכז הרפואי על שמות ילדיו. למרות שהוא בעל אזרחות מצרית, העדיף ד"ר חמדי להישאר ברצועת עזה כדי לעזור לאחרים. 

חמזה ז"ל, בעלה של ד"ר אלא'א אלנג'אר

עדותה של האחות: "חלמו שילדיהם יהיו רופאים"

איאת אלנג'אר, אחותה של ד"ר אלא'א אלנג'אר, טיפלה באחיינה אדם בזמן שאלא'א הייתה צמודה למיטתו של בעלה, חמדי, במחלקה לטיפול נמרץ. איאת סיפרה לסברה שאלא'א אינה יכולה לדבר בגלל ההלם: "אחרי ההפגזות החוזרות ונשנות באזור מגוריהם, אלא'א ובעלה שקלו לעקור למקום אחר, אך החליטו להישאר בבית משום שיש להם עשרה ילדים, ומשום שהם סבלו בעקירה הקודמת. הם סברו שהאזור שלהם הוא אזור בטוח".

"המרכז הרפואי יחיא" שהקימו אלא'א ובעלה היה מתחם חשוב באזור המגורים של משפחת אלנג'אר. איאת ממשיכה לתאר את חיי משפחתה של אחותה בכאב רב: "אחותי חלמה לראות את ילדיה לומדים וגדלים להיות רופאים המשרתים את המולדת שלהם. שניים מבניה, אדם ויחיא השהיד, למדו את הקוראן בעל פה בגיל צעיר. לאדם יש נשמה בוגרת. הוא הכיר את בית המרקחת כאילו הייתה ביתו השני. הוא מכיר את שמות כל התרופות ועזר לאימו בעבודתה. אלא'א הייתה חוזרת מהמשמרת בבית החולים למרכז הרפואי הפרטי שלהם כדי לעבוד לצד בעלה. חייהם נסבו סביב שירות הקהילה".

איאת מתארת את אחותה כרופאה מסורה שאהבה ילדים וניסתה בכל מאודה להקל על כאבם: "כאשר הבן שלי קיבל רסיס בקיבה, היא בכתה. למרות המראות המזוויעים שהיא רואה בכל יום, בני שבר את ליבה. היא מעולם לא תיארה לעצמה שאחד מילדיה יכול להיות במקום הילדים הפצועים שהיא מקבלת בבית החולים מדי יום ומטפלת בהם במסירות רבה. אך הנורא מכל קרה. אלא'א איבדה תשעה מילדיה בבת אחת. אנחנו לא יכולים להכיל את גודל הטרגדיה שפקדה אותנו, האובדן קשה מנשוא".

אדם אלנג'אר, הבן השורד היחיד, עדיין נמצא בבית החולים. הוא עבר ניתוח בידו, אך מצבו מוגדר כעת יציב. גופו עדיין מכוסה בחתכים ושריטות. הוא שואל את אימו על אחיו ללא הפסקה, ועדיין לא יודע את האמת המרה. 

איאת מסכמת את דבריה בקול חנוק: "הצבא הישראלי פגע בהם בדם קר. הצבא ידע שהאבא ליווה את אשתו לבית החולים וכי בבית יש ילדים חפים מפשע. לא התקבלה שום התראה או אזהרה לפני ההפגזה. לא ניתנה לילדים שום הזדמנות לברוח ולהציל את נפשם. הם נלכדו בין קירות ביתם. זהו פשע השמדה. האחיינים שלי נהרגו על לא עוול בכפם, וכעת יש ריק נורא שלא ניתן למלאו בשום דבר".

היום, בעוד ד"ר אלא'א אלנג'אר יושבת לצד מיטתו של אדם בבית החולים, היא אינה רק אם שכולה - היא סמל חי למחיר האנושי הבלתי נתפס של המלחמה. בידיה שרפאו אינספור ילדים לאורך השנים, היא מחזיקה כעת ביד בנה האחרון, בעוד תשעת ילדיה האחרים ובעלה האהוב הפכו לזיכרון כואב. הרופאה שהייתה רגילה לחבק ילדים אחרים ולנחם את הוריהם, מוצאת עצמה כעת במקום הכי כואב - זה של האם השכולה שאין לה מילים לנחמה. העתיד שתכננה לילדיה, החלום שכל אחד מהם יהפוך לרופא ויעזור לקהילה, נשאר תלוי באדם הקטן שעדיין שואל עליהם ועדיין לא יודע שהם לא יחזרו.