הָרָעָב מתדפק בעזה... הפיתה הפכה לחלום בלתי מושג

בעזה המוכה לא נשמעים עוד קולות התנורים, ולא מורגשת עוד הארומה המשכרת של פיתות טריות שזה עתה נאפו. כל המאפיות סגורות, וקמח לא הוכנס לרצועה מזה זמן רב. חייהם של מי שהתבססו על לחם כמקור המזון המרכזי – המזון הבסיסי והזול ביותר שזמין ברצועה – נמצאים כעת בסכנה. הרעב מכה בעזה. זו לא סתם כותרת עיתונאית, אלא מציאות קשה ומוחשית המאיימת לכרוע תחתיה עיר שלמה.

המשבר מחריף מיום ליום. הרעב מכרסם במה שנותר מסבלנותם של תושבי הרצועה. מראות קשים ממלאים את הרחובות: אימהות שמחפשות פת לחם, ילדים שנרדמים רעבים, וקשישים העומדים חסרי אונים מול דלתות נעולות של מאפיות שחדלו מלפעול.

ברקע נמשכות ההפצצות. הרוגים נופלים מדי יום ברחובות, וישראל ממשיכה להפעיל כוח ללא הבחנה. עזה אינה רק תחת אש, אלא גם תחת איום ממשי של רעב קטלני המאיים לכלות את חיי התושבים.

מאז הופסקה הכנסת הקמח לרצועה במסגרת הסיוע ההומניטרי, כל המאפיות נסגרו והאספקה הופסקה לחלוטין. הפיתה הפכה לחלום רחוק. ילדים משוטטים יחפים בסמטאות החשוכות, עיניהם מזוגגות, מחפשים שאריות מזון על המדרכות. הרעב כבר אינו תחושת רעב רגעית – הוא חקוק על פניהם המצולקות והחרושות של האנשים. דממה רועמת שוררת בבתים שאין בהם דבר לאכול. האנשים רעבים גם לתקווה.

בין אוהלים דהויים במחנה עקורים במרכז העיר עזה, פגשנו את אום מחמוד מסרי, אישה בשנות השבעים לחייה. פניה חרושות קמטים, וסבל מתמשך ניכר בהן. בקול צרוד ומלא דמעות היא לוחשת: "הרעב חזר לעזה, אבל הפעם הוא אכזרי יותר מאי פעם".

אום מחמוד נעקרה מבית חאנון שבצפון הרצועה לפני כמה שבועות. תחת אש כבדה עזבה את ביתה ונותרה עם אוהל וכמה שמיכות קרועות. חלומה היחיד הוא חופן קמח. בעיניים דומעות ועייפות מבכי היא מספרת: "כבר מעל חודש שלא נכנס סיוע לעזה. אין קמח, אין לחם, אין כלום. גם המאפיות שמכרו לנו לחם במחיר מפוקח – סגרו. ככה הרעב מתפשט".

תושבי עזה לא שואפים עוד לארוחה מלאה – הם רק מקווים למשהו קטן שישקיט את הבטן וישאיר את הילדים בחיים. "הקמח היה מזין את נכדיי", היא מוסיפה, "היום אין קמח ואין תקווה. אנחנו קמים ונרדמים והרעב מכלה אותנו. אין בתי תמחוי, אין כלום. אין חיים בעזה".

באחת השכונות ההרוסות של עזה, חסן עפאנה היה נוהג לעמוד בתור מול מאפייה שנאבקה לשרוד. הוא עמד עם שאר הרעבים, בתקווה להביא לחם הביתה. "עמדתי שעות בתור בשביל כמה פיתות לילדים הרעבים שלי", הוא מספר. מראה כזה לא היה חריג – אלא שגרתי בכל רחבי הרצועה. מאז פרוץ המלחמה, לא ידעו תושבי עזה יום של שקט. ההפצצות נמשכות, ההרס טוטאלי, והמוות נוכח תמיד.

חסן איבד את ביתו – וגם את אחד מילדיו, שנהרג בהפצצת הבניין שבו שהתה משפחתו. הוא עצמו חולץ מבין ההריסות. "ניצלתי בנס", הוא אומר בקול שבור, כאילו גם החיים עצמם כבר אינם מובנים מאליהם.

תורי האנשים שניסו להשיג כמה פיתות לא נעלמו כי לא נזקקו – אלא כי לא נותר קמח. ואין רק קמח שחסר: אין דלק, אין חשמל, וגם התקווה הולכת ואוזלת. מחירי הקמח בשוק השחור מרקיעים שחקים, והרעב מכה במחנות, באוהלים, ובבתים המתפוררים. "כבר חודש ומשהו שלא נכנסה משאית סיוע אחת לעזה. אין כלום. הרעב דופק על הדלת של כל בית. בעצם, הוא כבר לא רק דופק – הוא פרץ פנימה, והתיישב בגוף של הילדים והמבוגרים", אומר חסן ומצביע על מחנה שבו ילדים רצים, שדופים, עיניים שקועות.

"אין לנו אוכל. וגם אם נמצא – אין איפה לשמור אותו. אין בתים. עזה כולה גוססת. אם זה ימשיך כך, העולם יראה שלדים מהלכים בין חורבות. עזה כבר לא רק שדה קרב. היא מרחב של רעב, ובית קברות לחיים. כאן נשבר כבוד האדם, והעולם שותק".

בצל הסגר על עזה והסגירה המוחלטת של המעברים, הולך ומעמיק המשבר ההומניטרי. סגירת המאפיות – עמוד השדרה של אספקת המזון – מבשרת אסון ממשי.

עבד אלנאצר אלעג'רמי, יו"ר אגודת המאפיות בעזה, מאשר: בשל המחסור במוצרים בסיסיים – קמח, סולר, שמרים וגז – נעצרה עבודת המאפיות. "מה שקורה כאן הוא מלחמת הרעבה לכל דבר", הוא אומר. "הסגר על הסחורות הוא הגורם הישיר למשבר". לדבריו, איכות החיים בעזה הידרדרה למצב שמסכן חיים. הרשויות המקומיות אינן מצליחות להעניק מענה, וקריאות העזרה שהועברו לגופים בינלאומיים, כולל תוכנית המזון של האו"ם, נותרו ללא מענה. "כל ההחלטות שמתקבלות פה הן פוליטיות, ולכן פתיחת המעברים הפכה לצורך הומניטרי דחוף".

תושבי הרצועה צורכים מדי יום כ־450 טון קמח, כשמאפיות מספקות כ־50% מהכמות הזו. מתוך 140 מאפיות שפעלו – כ־70 נהרסו, רובן בצפון הרצועה. הנזק ההומניטרי אדיר, וההפסדים הכלכליים נמדדים במיליוני דולרים.

אמג'ד אלשווא, מנכ"ל רשת הארגונים האזרחיים בעזה, מזהיר: הקמח המסובסד שהועבר למאפיות דרך תוכנית המזון של האו"ם – אזל לחלוטין. המאפיות סיפקו כשליש מהמזון למקלטים, והיתרה חולקה לנזקקים. "בלי קמח", הוא מסביר, "אי אפשר להמשיך להפעיל בתי תמחוי או לחלק מנות חמות". לדבריו, המצב – שגם כך הולך ומחמיר – עלול להתדרדר במהירות. אם המאפיות יושבתו לגמרי, הרצועה תיכנס לרעב מוחלט.

הרעב בעזה איננו רק מחסור במזון – אלא פרק נוסף במלחמה שאינה מבחינה בין ילד למבוגר, בין מאפייה למסגד. עזה מדממת מכל עבר, והעולם, במקום לעצור את הטירוף, רק מצקצק – ומשאיר את תושביה במאבק יומיומי בין מוות איטי לרעב ממית.