האוהל שבלע את המישור... סיפורי הארץ הגנובה

בבוקר קיץ בהיר בגדה המערבית, עומד אבו אשרף (60) מהעיירה תורמוסעיא במרפסת ביתו. הוא משקיף על אדמתו הנפרשת לאורך הרחוב העוקף את התנחלות שילה, ומגיעה עד קצה המישור בגבולות העיירה. אבו אשרף לא מסק את הזיתים שנשאו עצי אדמתו מזה כשנתיים... לא מאז שמתנחל אלמוני הקים אוהל קטן בלב החלקה וקרא לו "שומרי המישור". על פניו, השם הזה נשמע מרגיע, אך האמת היא שהמשמעות האמיתית שלו היא "גנבי המישור". כעבור ימים ספורים בלבד מהקמת האוהל, הצבא הישראלי מנע מבעלי הקרקע גישה אליה, למרות שהיו בידיהם מסמכים רשמיים המוכיחים את בעלותם עליה. עם הזמן, הפך האוהל למאחז מתהווה ושופע צאן הרועה על האדמות הגנובות, ולאחר זמן קצר הפך לחווה התנחלותית ולבסיס צבאי. אבו אשרף אומר בקול חנוק:

"אני כבר לא יכול אפילו להיכנס לאדמה שלי. המתנחלים מסתובבים באדמה שלי ומבלים את זמנם בין העצים. כל מה שנשאר לנו זה לעמוד מרחוק ולצפות בכאב איך כל מה שבנינו לאורך חיינו נבזז לנגד עינינו. תגיד לי, איך אני יכול לשכנע מתנחל שנושא נשק ולא מהסס לרגע להרוג מישהו שהאדמה שלי, ושיש בידיי מסמכים המוכיחים את הבעלות שלי על האדמה? הם תקפו אותנו ושרפו את בתינו לפני שנתיים".

סיפורו של אבו אשרף אינו מקרה בודד, אדרבא, הוא מגלם את סבלם של אלפי פלסטינים הסובלים מההתנחלויות, ובעיקר מחוות הרועים. מספיק שמתנחל אחד יקים אוהל בלב חלקת אדמה כדי להשתלט על מאות דונמים. בהדרגה, ההשתלטות העוינת הופכת לפרויקט התנחלותי רשמי הנתמך על ידי ממשלת ישראל. מודל זה הפך לכלי אפקטיבי לפיצול הגדה המערבית ולהידוק אחיזת ישראל בה, והוא מגלם מגמה פוליטית רחבה יותר של החלת ריבונות וסיפוח, בין אם יוכרזו באופן רשמי, ובין אם ייוותרו כמציאות כפויה בשטח.

בכפר אל-מוע'ייר הנמצא במרחק קילומטרים ספורים מזרחית לרמאללה, אבו חמדאן סובל ממאורעות דומים לאלה שעובר אבו אשרף, אך הסבל שלו קיבל צורה אחרת. ביתו של אבו חמדאן נמצא באזור שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזור C, כלומר, תחת שליטה ישראלית מלאה. אי לכך, כל ניסיון של בניית בתים פלסטינים או הרחבתם נחשב לעבירה בעיני המנהל האזרחי הישראלי.

"אנחנו מקבלים מדי פעם צווים מהצבא להריסת בתינו. רק לפני כמה ימים הצבא עקר אלפי עצי זית ברגע", אומר אבו חמדאן ומוסיף, "אפילו הכניסה והיציאה מהעיירה שלנו הפכו להרפתקה. המחסומים נסגרים לפעמים בלי סיבה, והחיילים שולטים בפרטים הקטנים ביותר של חיינו היומיומיים".

למעשה, מדיניות זו הפכה את הכפרים הפלסטיניים הנמצאים בשטחי C לאזורים הדוחים אוכלוסייה פלסטינית, משום שהיא חסמה כל אפשרות לצמיחה ופיתוח. אי לכך, המצב הכלכלי של התושבים הפלסטיניים באזור הדרדר, בעוד התנחלויות שמסביב מתרחבות ויוצרות חבל חונק העוטף את הכפרים ויוצר מציאות התיישבותית יציבה ומושרשת בשטח.

המחסומים הצבאיים מנעו ממני לבקר את מחמוד, עובד ממשלתי ואב לשבעה ילדים המתגורר באזור בקעת הירדן. אך הקול שלו בטלפון שיקף נאמנה את כובד הסבל כשאמר לי: "אני הולך לאדמה שלי כמעט כל יום משום שאני מרגיש שכל יום יכול להיות היום האחרון", ואז הוסיף: "אני מבין שאני יכול לאבד את האדמה שלי בכל רגע. המתנחלים בגדה עושים מה שהם רוצים, במיוחד אחרי השביעי באוקטובר, כי שום דבר כבר לא מרתיע אותם. עם התגברות הדיבורים על סיפוח, הסכנה הולכת ומתקרבת".

בקעת הירדן מהווה כשליש משטח הגדה המערבית, ונחשבת לאחד האזורים האסטרטגיים של ישראל, שכן היא עשירה במים ובשטחים חקלאיים, ומהווה "גבול ביטחון מזרחי", במיוחד לאחר השביעי באוקטובר. לפיכך, מדיניות עקירת הפלסטינים באזור זה הפכה ברורה יותר, הן באמצעות מניעת בנייה, והן באמצעות הגבלות כלכליות ושיבוש תנועת התושבים.

הסיפורים הללו וסיפוריהם של אלפי פלסטינים אחרים חושפים מציאות מורכבת בגדה המערבית. מבחינת הפלסטיני הממוצע, אין הבדל בין "סיפוח" ל־"החלת ריבונות". שני המושגים משמעם שליטה ישראלית מוחלטת בשטח. בעוד הפוליטיקאים עסוקים בשאלה אם הסיפוח יוגבל לשטחי C המהווים כ־60% מהגדה המערבית, או יתרחב ויוחל על יותר מ־80% משטח הגדה המערבית – כפי שסמוטריץ' חותר – החיים היומיומיים של הפלסטינים כורעים תחת עול מערכת מורכבת של חוקים צבאיים, מחסומים והתנחלויות שהופכים כל דיבור על מדינה פלסטינית רציפה גיאוגרפית לדבר בלתי אפשרי.

יותר מאלף מחסומים ושערים צבאיים פרוסים בגדה המערבית, מחלקים אזורים גיאוגרפיים והופכים מסע שנמשך בדרך כלל לא יותר מחצי שעה למסע מייגע הנמשך שעות ארוכות של המתנה והשפלה. בנוסף, הכיבוש מטיל מגבלות כלכליות חונקות שהובילו לשיעורי אבטלה ועוני גבוהים, והחריף את משבר שכר העובדים שפגע בסקטורים חיוניים, כמו חינוך ובריאות.

לא ניתן לנתק את הזירה הזו מהמבנה הפוליטי הישראלי, שכן ממשלות ישראל לדורותיהן, במיוחד בעשור האחרון, אימצו רטוריקה מפורשת הקוראת לסיפוח הגדה המערבית, או להחלת ריבונות ישראלית עליה. שרים מהימין הדתי רואים בגדה המערבית חלק מהארץ המובטחת, ורואים בשליטה בה התגשמות של הבטחה תנ"כית. יתרה מכך, משרד החוץ הישראלי אף מארגן ימי בידור וגיבוש לעובדיו בתוך התנחלויות בגדה המערבית.

מאז אוקטובר 2023, הפלסטינים מרגישים אבודים ומיואשים יותר מאי פעם. כפי שציין יגיל לוי במאמר ב־"הארץ", התקפות המתנחלים הסלימו, בעוד הצבא הישראלי מבצע בעצמו מעשי תוקפנות ואלימות שמתנחלים נהגו לבצע בעבר. מציאות זו משקפת את העובדה שסיפוח אינו עוד רק החלטה פוליטית הממתינה להצבעה בכנסת, אלא הפך למציאות המגולמת מדי יום בהידוק השליטה בקרקע, וביצירת התנאים המאפשרים עקירה כפויה של האוכלוסייה.

המציאות החונקת הזו גרמה לפלסטינים רבים להרגיש שפרויקט הקמת מדינה פלסטינית הולך ונמוג לנגד עיניהם. במקום ארץ רציפה שעליה ניתן להקים ישות מדינית, הפלסטינים נותרו עם פסיפס של אזורים מקוטעים ומבודדים, מוקפים בהתנחלויות, חומות וגדרות. יש המתארים את הסיפוח כסמלי בלבד, במובן זה שהוא לא ישנה דבר בשטח כי השליטה היא כבר הישראלית מלכתחילה, אבל התיאור הזה מוסיף לתסכול, כי המשמעות היא שהפלסטינים חיים במציאות של כיבוש, ללא תקווה אפילו לשנות את הגדרת השליטה עליהם או צורתה.

בסופו של יום, אבו אשרף חוזר לביתו בתורמוסעיא ומביט על אדמתו מרחוק, בעוד מחמוד יושב מודאג מול החווה שלו בבקעת הירדן, ואבו חמדאן נועל את דלת ביתו באל-מוע'ייר מחשש לפשיטה לילית. שלושתם מייצגים אלפי פלסטינים החיים מדי יום את חווית אובדן האדמה והזהות תחת משטר קולוניאלי המשרטט מחדש את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של הגדה המערבית.

מבחינתם, הדיונים על סיפוח וריבונות אינם מושגים משפטיים מורכבים, אלא מציאות קונקרטית המתורגמת למכשולים, חומות ומאחזים, ותחושה עמוקה שהאדמה שעליה הם חיים נשמטת אט אט מתחתם. הפיכת הגדה המערבית לסביבה דוחה אינה תוצאה שולית של המדיניות הישראלית, אלא אסטרטגיה מכוונת שמטרתה למנוע הקמת ישות פלסטינית כלשהי, ולכפות מציאות חדשה שבה אין עוד צורך בהכרזה רשמית על סיפוח, שכן סיפוח הוא מציאות שכל פלסטיני מרגיש כשהוא מתעורר בבוקר ומגלה שהדרך לכפרו מנותקת בגלל מחסום, ושחירותו הצטמצמה לגבולות ביתו, ושאוהל שהקים מתנחל זוכה להגנה מלאה של מדינה גרעינית.