הדבקה הפלסטינית כמרחב של חוסן ושייכות

בסמטאות הצפופות של מחנה הפליטים בלאטה, בצפון הגדה, הבתים נצמדים זה לזה ויוצרים מרקם בנוי שאין דומה לו. בין הקירות הללו עדיין מהדהדים צעדי הדבקה הפלסטינית, ריקוד שהפך עם השנים מאומנות עממית לאקט של התנגדות.

"כשאני רוקדת דבקה, אני מנערת מעליי את משקל העולם, פורסה כנפיים ומרגישה שהשמיים נפתחים לנשמתי" – כך מתארת מרח פאיז ערפאת, צעירה בשנות העשרים לחייה ומאמנת דבקה במחנה. כשהיא לובשת שמלה רקומה מסורתית ורוקדת לצלילי שירי המולדת בסמטאות שבהן גדלה, הצעדים שלה פורצים את גבולות המחנה. עבורה, הדבקה היא כמו אוויר לנשימה – מוצא ממציאות דחוסה ומכבידה. לא במקרה היא מגדירה את הריקוד כהצהרת מרד על הגיאוגרפיה הצרה של המחנה.

יחד עם זאת, כשמרח פאיז ערפאת מדברת על המציאות במחנה בלאטה, היא מסרבת לצמצם את דימויו רק למצוקה וייאוש. "למרות ששטח המחנה קטן מקילומטר רבוע אחד, יש בו שמחה, אהבה ותרבות. הדבקה שאני רוקדת היא חלק מהתרבות שלי והשאיפה שלי לעתיד טוב יותר. מבחינתי, הדבקה היא החיים."

ערפאת משדרת ביטחון של מי שהצליחה להפוך את התרבות לכלי התגברות וניצחון על מגבלות היומיום. היא נושאת חלום שירשה מאבותיה ופועלת לממש אותו דרך האמנות: "עוד יבוא יום וארקוד דבקה בחופי חיפה, יפו ועכו." הדחף הזה הוביל אותה להפוך למאמנת דבקה לבני נוער, לאחר ששנים עצמה רקדה ולמדה במסגרת להקת "עא-אידון לדבקה עממית", שהוקמה במרכז יאפא לתרבות בשנת 1998.

היסטוריה ארוכה של מאבק חיובי

כל פלסטיני בוחר את דרכו במאבק, ומרח פאיז ערפאת מצאה את דרכה דרך ריקוד הדבקה – כצורת ביטוי אמנותית להתנגדות לעוול ולדיכוי. אמנם מדובר בריקוד פולקלורי מסורתי שנוהגים לרקוד בחתונות ובשמחות, אך מאז הנכבה של 1948 קיבל הריקוד משמעות חדשה: הוא הפך לכלי של מאבק תרבותי ולאמצעי לנסח זהות קולקטיבית.

לדברי ערפאת, להקת "עאידון" (שבים) מבטאת את רוח העמידה האיתנה והיצירתיות במחנה בלאטה, ומהווה פלטפורמה לשימור הזהות והמורשת הפלסטינית באמצעות תרבות ואמנות. חזון הלהקה חורג ממחנה הפליטים עצמו: היא מבקשת להשתלב בזירת התיאטרון הפלסטיני הרחבה, ולתרום לשינוי התפיסה של החברה הפלסטינית ושל העולם כולו כלפי הפליטים. עבור רקדני הלהקה, העיסוק באמנות בכלל ובדבקה בפרט הוא דרך להוכיח את זכותם לעצב את עתידם ולהיאבק על חירותם.

פעילותה של ערפאת ושל הלהקה חצתה מזמן את גבולות המחנה. הם הופיעו באירועים מקומיים ובבמות בינלאומיות, והצליחו להציג את סיפור הפליטים הפלסטינים דרך יצירה אמנותית ותרבותית. בכך הם מוכיחים כי היצירה – ולא הכוח – היא אחד הנשקים החזקים ביותר העומדים לרשות הפליטים במאבקם על צדק וחירות.

ריקוד שמרפא את הנפש במחנות הפליטים

ד"ר נג'אח אל-ח'טיב, מרצה באוניברסיטת אל-קודס באבו דיס בתוכנית לבריאות הנפש והקהילה, מדגישה כי הדבקה העממית היא הרבה מעבר לריקוד. לדבריה, מדובר במנהג מושרש בהיסטוריה הפלסטינית, הנוכח בחתונות ובשמחות, ומשמש כאמצעי לביטוי שייכות וגאווה לאומית. השילוב בין שירי העם והתנועות הקצביות, הדורשות הרמוניה בין הגוף, הנפש והרוח – מגלם תרבות חיה של זהות קולקטיבית.

אל-ח'טיב סבורה כי יש להשקיע בכל צורות היצירה במחנות הפליטים – שירה, ציור, תיאטרון ודבקה – משום שכולן מהוות כלים לשימור הזהות הפלסטינית ולהעברת המסר של הפליטים לעולם בדרך מכובדת ונוגעת ללב. "צפיתי ביוטיוב במופעי דבקה שנערכו בקהילות שונות בעולם למען הסוגיה הפלסטינית", היא מספרת. "זה מוכיח שהעשייה של מרח ערפאת ושל אחרים יצרה מצב תרבותי נדיר, המעניק תחושת שייכות עמוקה לקהילה הפלסטינית".

לדבריה, לדבקה הפלסטינית יש גם כוח טיפולי מובהק. עוד לפני הנכבה ב-1948, הריקוד שימש דרך לביטוי מצב הרוח של הקהילה, להפגנת גאווה ושייכות, ולחיזוק הביטחון העצמי של הפרט. עצם ההשתתפות בשורות הריקוד – לצד ההיבט האמנותי – מטפחת תחושת סולידריות קהילתית ומספקת מענה פסיכולוגי בריא מול מציאות של דיכוי והגבלות יומיומיות.