הומניזם סלקטיבי: כאב אחד רועם, כאב אחר מושתק.

יש רגעים שבהם ידיעה על הפסקת אש נשמעת כמו נשימה ראשונה אחרי טביעה. רגע קצר של הקלה, של אוויר שנכנס לתוך מציאות מחניקה. אבל האוויר הזה דק, ההקלה כמעט מדומה. שום דבר לא מבטיח שהדם לא יחזור לזרום ברחובות עזה, ושיצר הנקמה לא יתעורר שוב עם האור הראשון.

דווקא ברגע הזה, כשהעולם נושם בהקלה, מתרחש שינוי עמוק בתודעה הישראלית. האנושיות הצטמצמה, הוקטנה למידה נוחה לשיווק, עטופה בדגל, ומדברת בשפה אחת בלבד.

קמפיין משפחות החטופים הצליח להפוך סבל משפחתי אמיתי וכואב למותג עולמי בצבע צהוב. אין אולפן, אין פסטיבל, אין במה תרבותית שלא נגעה בהם הדמות של הילד החטוף, האם הממתינה, הסבתא המחייכת בעצב.

זהו סיפור אנושי, נוגע ללב, בכך אין ספק, אך גם חד ממדי.

כי באותו הזמן, מתחת להריסות עזה, נותרו אלפי ילדים חסרי שם וללא מצלמה וכמו תמיד, כשמדובר בפלסטינים, הדממה מכסה את הצעקה. ישראל, בסיוע תעשיית הדימוי המשומנת שלה, הצליחה ליצור מונופול על אנושיות, לקבוע מי זכאי לחמלה ומי נדון לשכחה.

זה לא רק קמפיין רגשי, זו אסטרטגיה לעיצוב התודעה. לאחר שתמונות הזוועה מעזה ערערו את תדמית הצבא המוסרי בעולם, ישראל מנסה לשחזר את דימוי הקורבן, להשיב לעצמה את ההזדהות המערבית שאבדה. וכך היא רותמת את העולם סביב סיפור אחד בלבד: ״הילדים שלנו עדיין שם״.

כשסיפור אחד משתלט על כל המסך, כל האחרים נמחקים. האנושיות עצמה נגררת לשדה הקרב של יחסי הציבור. וביום שלאחר עסקת חילופי השבויים, עלול להיעלם גם הפירור האחרון של הוויכוח בישראל סביב המשך הלחימה.

הטיעון היחיד שנשמע עד כה נגד ההפצצות ובעד סיום המלחמה הוא שצריך להחזיר את האנשים הביתה. הטיעון הזה יאבד מתוקפו מעכשיו. כשכולם יחזרו, יישאר רק הקול שדורש להמשיך.

כך ההצדקה כבר קיימת מראש, והאחר  – במיוחד הפלסטיני – הוא תמיד איום קיומי. זהו פרדוקס כמעט טראגי: העסקה שאמורה להציל חיים עלולה לפתוח את הדרך לעוד הרג.

הומניזם שעוצר בגבול

ההפוגה ההומניטרית שמוצגת כהצלחה דיפלומטית עלולה, אם הסיפור ימשיך להיות חד צדדי, להתברר כשקט של תותחים. לא שלום – אלא שאיפת אוויר לפני סבב נוסף. ההיסטוריה מכירה היטב את הרגעים הללו. כשערכים אוניברסליים מצטמצמים לגבולות לאומיים, הם מאבדים את כוחם. כך קרה באירופה הקולוניאלית, כששפת ההומניזם הצדיקה כיבוש בשם תרבות.

כך קרה בדרום אפריקה, כששפת החוק שירתה עליונות גזעית. וכך קורה כעת בישראל, כשהומניזם וזכויות אדם הפכו למונח תלוי גיאוגרפיה ולאום, ולא לעיקרון מוסרי.

בעולם שמודד מוסר לפי מי מחזיק איזה דרכון, הצליחה ישראל לשווק דימוי מושלם של כאב “ראוי לאמפתיה”. אך אנושיות שמוענקת רק למי שנושא זהות מסוימת מאבדת את מהותה. כי האנושיות, כמו הצדק, נבחנת בדיוק במקום שבו היא חוצה גבולות, לא במקום שהיא אוכפת אותם. כשהאנושיות עוצרת בגבול, זה המקום בו היא מתה.

בעוד המסכים מתמלאים בצבע צהוב ובסיפורים על כאב אחד, בעזה, עיר שחיה על שברי חיים, מונחת הטרגדיה ההיסטורית: לפחות 70 אלף הרוגים, מאות אלפי פצועים, פליטים, משפחות שאיבדו כל אחיזה, ילדים ללא קורת גג או בית ספר, אנשים שנאבקים לשרוד.

שם אין קמפיין, אין דובר, ואין יחסי ציבור. יש רק אנושיות חשופה, שקטה, ממתינה: לא לרחמים, אלא להכרה.